נתנו לבנקים לקרוס - והצילו את עצמם
הצמיחה חזרה למסלול, האבטלה נפלה לחצי, החוב יורד בהדרגה, הבנקאים החמדנים שכמעט הרסו אותה נשלחים לכלא ומערכות הרווחה לא נפגעו בכלל.
שש שנים אחרי שאיסלנד כמעט חזרה לתקופת האבן, היא נראית פתאום כמו העתיד שהיינו רוצים.
מתוך Markerweek מגזין שנתי, ע"י אשר שכטר 05.01.2015 שעה 14:25
אין אף מדינה בעולם שידעה לקרוס כמו איסלנד. לאחר שהמשבר הפיננסי העולמי ב-2008 הפך אותה לקורבן האירופי הראשון שלו וכמעט החזיר אותה לתקופת האבן, לאחר שהמטבע שלה קרס ביותר מ-50% ואילץ אותה לבקש סיוע, לאחר שהמערכת הבנקאית המנופחת שלה קרסה בן לילה ושליש מהאזרחים איבדו את כל חסכונותיהם, ולאחר שראש הממשלה התחנן לאלוהים לעזרה בשידור חי בטלוויזיה - איסלנד עשתה היסטוריה כשהחליטה לעשות את מה שאיש לא ציפה ממנה לעשות. ציפו ממנה לחקות את מה שהאמריקאים עשו לפניה: לחלץ את הבנקים, לקחת על עצמה את החובות שלהם, ואם יהיה לה מזל - אולי לקבל את החוב בחזרה בעוד כמה שנים, פלוס ריבית.
אבל איסלנד בחרה שלא לעשות זאת. לאחר ששלושת הבנקים הגדולים במדינה - גליטניר,לנדסבנקי וקאופתינג - ששלטו יחדיו ב-90% מהמערכת הבנקאית קרסו תחת נטל החמדנות של עצמם, איסלנד פשוט נתנה להם לקרוס וסירבה לקחת על עצמה את החובות שצברו. נשמע פשוט, אבל בפועל זו בתגובה מנוגדת לחלוטין לזו של כל מדינה מוכת משבר שהגיעה אחריה.
חלקית, מדובר היה בחוסר ברירה. המערכת הבנקאית המפלצתית באיסלנד נהפכה בעשור שקדם למשבר לגדולה פי תשעה מהכלכלה המקומית, והחובות של הבנקים האיסלנדיים תפחו לפי שישה מהתוצר - אבל מדובר היה גם באקט שהיתה בו מידה לא קטנה של התרסה: בריטניה והולנד - שאזרחיהן איבדו מיליארדים כשבנקים איסלנדיים מקוונים כמו Icesave, שפרחו לפני כן בחסות בועת האשראי, קרסו - דרשו מממשלת איסלנד לכבד בעצמה את חובות הבנקים. ראש ממשלת בריטניה דאז, גורדון בראון, אפילו הפעיל באופן חריג מאוד חקיקה שנועדה במקור ללוחמה בארגוני טרור כדי להקפיא את נכסיהם של הבנקים האיסלנדיים. אבל האיסלנדים, שמצאו את עצמם לפתע ברשימת תומכי הטרור יחד עם אירן, סודן וקוריאה הצפונית, עמדו על שלהם: בשני משאלי עם נפרדים הם סירבו לשלם בעצמם את החובות שצברו הבנקים המקומיים. מנהיגי המדינה, שעמדו בפני לחצים אדירים מצד הנושים הזרים של הבנקים, התעקשו: הדמוקרטיה - ועתיד האזרחים - הם מעל הכל.
נוף העיר רייקיאוויק בלומברג
כתוצאה מההחלטה הזו, איסלנד לא נראית כיום כמו אף מדינה אחרת שקיבלה סיוע בינלאומי מאז 2008. בניגוד ליוונים ולאירים, שיהיו שקועים בחובות במשך שנים רבות, איסלנד הצליחה לפרוע חלק מהלוואות החירום שקיבלה מקרן המטבע הבינלאומית (IMF) וממדינות סקנדינוויה מוקדם מהמצופה. על חורבותיהם של הבנקים הישנים היא הקימה בנקים חדשים, מולאמים, שתפקידם לשרת את הכלכלה - ולא יותר. שיעור האבטלה במדינה, שזינק ליותר מ-9% בשיא המשבר, הוא כיום 4.5%. רמות החוב הממשלתי, בסך 84% מהתמ”ג, הן שפויות למדי ויורדות בהדרגה.
ב-2010 שבה איסלנד לצמוח, ומאז היא צומחת באופן סדיר, בקצב נאה ביותר של 2.5%-3% בשנה - קצב מרשים במיוחד לעומת שאר מדינות אירופה, כולל הכלכלה הגרמנית האיתנה לשעבר, שמקרטעות בימים אלה עם צמיחה אפסית ובקושי מצליחות להימנע מגלישה למיתון. בנוסף, השכר באיסלנד עולה, רמת החיים משתפרת ואת תעשיית הבנקאות שקרסה החליפה המדינה במקורות צמיחה חדשים, יציבים יותר, כמו היי־טק, תיירות ואנרגיה.
קרן גידור עם אזרחים
"יש לנו בעיות שצריך לפתור, אבל בסטנדרטים של התקופה הנוכחית מצבנו בהחלט לא רע", אומר ל-Markerweek הכלכלן האיסלנדי גילפי מגנוסון, לשעבר שר הכלכלה (עד 2010) ושר העסקים, וכיום פרופסור באוניברסיטת איסלנד. "אנחנו צומחים בקצב של 3% בשנה, יש לנו עודף בחשבון השוטף, המצב התקציבי הגיוני למדי, גירעון קטן אבל לא משהו שאי אפשר לנהל. הכנסות משקי הבית נפלו בחדות במהלך המשבר, אבל הן חזרו לאט-לאט. הן עדיין לא ברמות שלפני המשבר, אבל קרובות לזה".
קל לשכוח כמה כל זה היה קרוב לא להתרחש: כשהמשבר היכה באיסלנד, היא היתה קרן גידור עם אזרחים, לא מדינה. שנים של התמכרות לאשראי זול ולתעלולים פיננסיים, שהפכו את אזרחיה מדייגים ליועצים פיננסים ויצרו מעמד חדש של מולטי-מיליונרים עשירים ונהנתנים (במדינה שמיעטה לראות מיליונרים קודם לכן), הובילו את האיסלנדים לצבור נטל חובות בלתי נתפש של 850% מהתמ"ג, או 100 מיליארד דולר - 330 אלף דולר לכל גבר, אשה וילד במדינה בת 320 אלף התושבים.
התוצאה של חוסר היכולת לפרוע את החובות האלה היתה תחילה קטסטרופלית. יוון כלל עוד לא היתה במשבר בשלב הזה, איטליה ופורטוגל נראו סתם כמו מדינות אירופיות מדשדשות, ואיסלנד נראתה כמו סיוט בהתגלמותו: שוק המניות קרס ביותר מ-90%, הקרונה האיסלנדית קרסה ב-58% - ביום אחד היא איבדה כמעט שליש מערכה - הריבית הועלתה ל-18%, מחירי המזון זינקו בן לילה בעשרות אחוזים, אלפים איבדו את חסכונותיהם ואזרחים זועמים יצאו לרחובות, התעמתו עם המשטרה ורגמו בביצים פוליטיקאים, בהם ראש הממשלה דאז גייר הארדה, שנתפש כאחד האחראים העיקריים למשבר. האינפלציה זינקה ל-19%, ורמת החיים באיסלנד נפגעה קשות.
את מה שקרה אחר כך אפשר להגדיר כ"נס האיסלנדי". תוך ארבע שנים בלבד הצליחה איסלנד להתגבר על חורבן פיננסי מוחלט וליהפך לכלכלה שפויה, בריאה (יחסית) וצומחת. ההכנסות מתיירות הסתכמו בשנה שעברה ב-2.3 מיליארד דולר, יותר מפי שלושה משהיו ב-2008, וגם הכנסות המדינה מתעשיית הדיג עלו ב-60% בשש השנים האחרונות. “כמדינה הראשונה שחוותה את מלוא העוצמה של המשבר הכלכלי העולמי, איסלנד משמשת כעת כדוגמה לאופן שבו אפשר להתגבר על טלטלה כלכלית עמוקה בלי להרוס את המרקם החברתי", שיבחה אותה ה-IMFבדצמבר 2011.
מדינות דרום אירופה המתפרקות - איטליה, יוון, ספרד ופורטוגל מוכות החוב, האבטלה והצנע - יכולות רק לקנא באיסלנד. אבל למרות המונח "נס" שדבק בה בעיתונות הבינלאומית, לא כוחות על-טבעיים הובילו להתאוששותה הפלאית של איסלנד. מה שגרם לכך הוא מדיניות חכמה וסדר עדיפויות שפוי. ב-2008 היתה איסלנד המדינה שידעה לקרוס - ומאז נהפכה למדינה שידעה להתאושש.
עדיין גן עדן
איסלנד שלפני המשבר של 2008 נחשבה לאחד הדברים הכי קרובים שיש לגן עדן עלי אדמות. עם אבטלה של פחות מ-2%, מערכות חינוך ובריאות ציבוריות שנחשבו על ידי רבים לטובות בעולם, פשיעה אפסית, חובות ממשלתיים נמוכים מאוד והתמ"ג לנפש השביעי בגודלו בעולם, אומת הדייגים הענייה לשעבר - שנהפכה מאז שנות ה-90 לבירה פיננסית - היתה דמוקרטיה עשירה ומתקדמת.
גם אחרי שהמשבר הפיננסי כמעט והרס אותה, קל להתבלבל בין איסלנד לבין גן עדן. האבטלה עדיין נמוכה מאוד, ברמה של 4.5%, החובות עדיין נמוכים, הפשיעה אפסית, הדמוקרטיה עדיין - למרות הכל - משגשגת, יש אפילו שיאמרו שהיא התחזקה בעקבות המשבר. ומערכות החינוך, הרווחה והבריאות נותרו מצוינות, כאילו המדינה לא חוותה משבר בעל ממדים היסטוריים ובניגוד מוחלט לכל מדינה אירופית אחרת, שבשנים האחרונות נפלו קורבן למדיניות צנע הרסנית שפגעה קשות במרקם החברתי שלהן.
"אני תמיד משתדל להיזהר שלא להטיף לעולם שאיסלנד מצאה את נוסחת הכסף", אומר ל-Markerweek חבר הפרלמנט האיסלנדי סטיינגרימור סיגפוסון, ששימש כשר האוצר של המדינה בין 2009 ל-2013. "כל מדינה, אחרי הכל, נמצאת במצב ייחודי. עם זאת, ביקרתי פעמים רבות במדינות האירופיות שחוו את המשבר, כמו יוון, איטליה, ספרד ואירלנד, והשוויתי בין התוכניות השונות. וכן, הייתי אומר שהניסיון האיסלנדי הוא משהו שאחרים יכולים ללמוד ממנו. כמה מהלקחים שלנו הם רוצים ליישם - זה כבר תלוי בהם".
רייקיאוויק. בשני משאלי עם סירבו האיסלנדים לשלם את החובות שצברו הבנקים המקומיים בלומברג
בשנים האחרונות משווקת עצמה איסלנד כסיפור מוסר לכלכלה המערבית כולה: מדינה שדווקא מהחשיכה המוחלטת של השחיתות הפיננסית הצליחה, בניגוד לכל הסיכויים, למצוא את דרכה חזרה אל האור. גם היא התמכרה לאשראי זול, לעבודה קלה ולהנאות חומריות כמו מכוניות פאר ויאכטות, בתים מרובים וקבוצות כדורגל. את כמויות הכסף שהיא הספיקה לצבור ולאבד תוך שנים בודדות אף מדינה לא הפסיקה לצבור ולאבד בכל כך מעט זמן. בקזינו של הכלכלה העולמית, איסלנד היתה המהמרת הגדולה ביותר - והיא הפסידה. כעת יש לה משהו ללמד את העולם על התמכרות להימורים.
את הרומן שלה עם כסף זול התחילה איסלנד בסוף שנות ה-90, כשראש הממשלה דאז דיוויד אודסון- צעיר, ניאו-ליברל, מעריץ שרוף של מילטון פרידמן ומרגרט תאצ'ר - החל במדיניות דה-רגולציה שכללה הורדה דרסטית של מס החברות ובמיוחד במגזר הבנקאות. עד אז היתה איסלנד כלכלה קטנה ולא משמעותית שהתעשייה העיקרית שלה היא דיג. לפני כמה עשרות שנים היא עוד היתה אחת המדינות העניות באירופה. לפני 1,100 שנה בכלל לא היו בה אנשים, רק טבע פראי, רצוף קרחונים והרי געש, גייזרים ומעיינות חמים.
אבל המסלול שעליו שם אודסון את המדינה שיגע אותה. הבנקים האיסלנדיים, עד אז מוסדות קטנים ומקומיים שלא שיחקו בשוק הבינלאומי, נהפכו לשחקנים פיננסיים בינלאומיים. הם הצליחו לעשות זאת בזכות טריק פשוט: הם הציעו ריביות גבוהות במיוחד, ומשקיעים חכמים היו לוקחים הלוואות במטבעות זולים, משקיעים אותם באיסלנד ונשענים אחורה בהנאה בזמן שהיו סופרים את הרווחים.
משם והלאה, הדרך לאבדון היתה סלולה: הבנקים האיסלנדיים החלו לבלוע נכסים רעילים בכמויות. בנקאי השקעות איסלנדים, לא מעט מהם דייגים לשעבר שנהפכו לפיננסיירים במסגרת טירוף הבנקאות שאחז במדינה, קנו כל מה שהיו יכולים: חברות וסירות, בתים ורשתות קמעוניות, מלונות וקבוצות כדורגל. הם כונו "השודדים הוויקינגים", ובזמן שהם טיילו ברחבי העולם במטוסים פרטיים וביאכטות, שאר העולם לעג להם. הבנקאים האיסלנדים, גרסו הבדיחות, לא מבינים מה הם עושים. יום אחד הם היו דייגים, למחרת הם היו מיליונרים.
אבל בחסות בועת האשראי, זה לא היה משנה. כמעט כל אזרח איסלנדי נהפך ל"משקיע". המונים עזבו את סירות הדיג והלכו לקורסים בבנקאות השקעות. החוב הממוצע למשק בית צמח ל-220% מההכנסה הממוצעת. מכאן היה אפשר רק ליפול, והדרך למטה היתה ארוכה. אלא שאחרי שהמשבר היכה ואיסלנד עברה טלטלה שכמוה מדינות מועטות עברו, היא הצליחה לתפוס עצמה בידיים. בשנים שאחרי המשבר חזרה איסלנד להסתמך על הדברים שבאופן מסורתי תמיד שירתו אותה: אוכלוסיה שמוכנה לעבוד קשה, משאבי טבע בשפע (רוח, מים, אנרגיה גיאו-תרמית), מערכת חינוך מצוינת, תיירות וכמובן - דגים בשפע. הדיג אחראי כיום ל-42% מהיצוא האיסלנדי, שאחראי לעיקר הצמיחה של המדינה. מאז המשבר, הממשלה מאפשרת לכל אזרח לדוג ולמכור עד 650 ק"ג דגים ביום. האיסלנדים, שהתפכחו מחלומות הפיננסיים שלהם, חזרו לסירות הדיג. והם מאושרים.
מה שאיפשר לאיסלנדים לנחות ברכות אחרי שהבלון הפיננסי שסחב אותם במשך עשור התמוטט היה מדיניות ממשלתית חכמה, שדאגה להגן ראשית כל על המרקם החברתי העדין במדינה. כיצד היא עשתה זאת? היא חיזקה את רשתות הביטחון החברתיות. היא השקיעה באזרחים, במקום לעשות את מה שנהפך בשנים האחרונות למתכון הבלתי נמנע של כל משבר פיננסי מערבי: לכבול את האזרחים לרצונותיהם של השווקים הפיננסיים והנושים הזרים. איסלנד, באופן מסורתי בעלת אופי בדלני, דבקה בסדר עדיפויות אחר. והחלק המרשים ביותר הוא שהיא הצליחה לעשות זאת ועדיין להביא את התקציב שלה מגירעון של 14% מהתמ"ג בעיצומו של המשבר לאיזון ב-2013.
רה"מ האיסלנדי לשעבר, גייר הארדה בלומברג
"העלינו מסים על הקבוצות החזקות באוכלוסיה, על העשירים ועל התאגידים הרווחיים", מסביר סיגפוסון. "התמקדנו בחינוך ובהכשרות מקצועיות לאנשים שאיבדו את עבודתם. יזמנו תוכניות יקרות שנועדו להכניס צעירים לבתי ספר, במקום שישוטטו מובטלים ברחובות. היינו צריך לקצץ בהוצאות, אבל עשינו זאת באופן זהיר מאוד. ניסינו להגן על מערכות הבריאות, החינוך והרווחה הבסיסית, ולקצץ יותר בדברים כמו תשתיות. אני טוען שהמפתח להתאוששות מוצלחת במצב כמו זה שמצאנו את עצמנו בו הוא לנסות לשמר את רמת החיים וכוח הקנייה של האוכלוסיות החלשות, אחרת הן יידחקו לשוליים ולא ישתתפו בכלכלה. בדיעבד, התברר שזה היה לא רק הדבר הנכון לעשות מבחינה חברתית ופוליטית, אלא שזה היה גם טוב מבחינה כלכלית".
"ההחלטות הפוליטיות שהתקבלו נבעו מהבנה שאנחנו לא הולכים רק להחזיר את המצב התקציבי למסלול, אלא גם להגן על מדינת הרווחה", אומר מגנוסון. "הביטוח הלאומי, החינוך, הבריאות, כולם עברו קיצוצים מסוימים, אבל לא מזיקים ברמה שיפגעו בשירותים אלה לחברה. היה לנו קצת צנע, קצת קיצוצים וקצת העלאות מס, אבל הן היו מוגבלות למדי והתפרסו לאורך תקופה של ארבע שנים. אני חושב שאם נסתכל במה שקרה במדינות אירופה הדרומית, תוכניות הצנע שלהן היו דרמטיות מדי. משהו כמו מה שנעשה באיסלנד היה יכול להיות טוב הרבה.
"העלאות המסים שכן עשינו הוטלו ברובן על העשירים. למעשה, הממשלה הקודמת הפחיתה מסים לחלקים החלשים ביותר בחברה, מדיניות שהיא לא רק חכמה מבחינה חברתית, אלא גם נבונה מבחינה כלכלית. אם אתה מפחית את ההכנסה של אנשים בעלי הכנסות נמוכות, אתה תחווה את ההשפעה מיידית: הם יצטרכו להפחית צמיחה. אם תעלה מסים על אנשים שגם כך חוסכים הרבה, כמו משקי בית עשירים, זה לא יפגע בצריכה".
חמלה לצד עונש
במשך השנים צבר מודל ההתאוששות האיסלנדי לא מעט מעריצים בעולם. הכלכלנים חתני פרס הנובל ג'וזף שטיגליץ ופול קרוגמן שיבחו אותו פעמים רבות. "בעוד שכל המדינות האחרות חילצו את הבנקאים וגרמו לציבור לשלם את המחיר, איסלנד נתנה לבנקים ליפול וחיזקה את רשתות הביטחון החברתיות", כתב קרוגמן ב"ניו יורק טיימס" ב-2011. אפילו מרטין וולף, הפרשן הכלכלי השמרן של "פייננשל טיימס", לא יכול היה שלא לשבח את המודל האיסלנדי, במיוחד כשהשווה בינו לבין האופן שבו אירלנד, שלקחה על עצמה אתחובות הבנקים הקורסים שלה ב-2008 על חשבון אזרחיה, הגיבה למשבר. "איסלנד נתנה לנושים של הבנקים לחכות. אירלנד לא. יפה לאיסלנד!", כתב וולף באותה שנה.
"המטרה העליונה היתה להגן על המודל הבסיסי של מערכת הרווחה הנורדית, ואני מאמין שהצלחנו", אומר סיגפוסון. "הכלכלה הניאו-ליברלית התבררה כניסוי יקר מאוד עבור איסלנד. המודל הנורדי, לעומת זאת, שירת אותנו טוב מאוד".
מודל ההתאוששות האיסלנדי כלל אלמנט חשוב של חמלה ושל עונש. אחרי המשבר נקטה ראש הממשלה דאז, יוהנה סיגורדרדוטיר, צעד יוצא דופן: היא מחלה על חובותיהם של אזרחי איסלנד. ב-2010 החליטה הממשלה בראשותה למחל על חובותיהם של אזרחים שחובות המשכנתא שלהם עלו על 110% מערך הבתים שקנו. באותה שנה קבע בית המשפט העליון של איסלנד שהלוואות במטבעות זרים אינן חוקיות, ואזרחי איסלנד לא צריכים לפרוע אותן. מחילת החובות הזאת הסתכמה בחובות ששוויים כ-13% מהתמ"ג האיסלנדי. כרבע מתושבי המדינה הושפעו ישירות, ונטל החובות שלהם הוקל. מוקדם יותר השנה הכריזה הממשלה על תוכנית שבה יוקצו לא פחות מ-1.2 מיליארד דולר, 12% מהתמ"ג, להפחתת חובותיהם של לווי משכנתאות.
הצד השני של המטבע היה ענישה: מאז 2008 העמידה איסלנד לדין מספר רב של בנקאים בכירים שהואשמו באחריות למשבר הפיננסי או בהונאות ועבירות הקשורות למשבר. בדצמבר 2013, למשל, נידונו ארבעה מבכירי בנק קפותינג לשעבר לעונשי מאסר של שלוש-חמש שנים, בהם המנכ"ל לשעבר, יו"ר הדירקטוריון לשעבר, אחד מבעלי השליטה ומנהל הזרוע המקומית בלוקסמבורג. הארבעה הועמדו לדין בגלל הניסיון הכושל שלהם לעורר ביטחון במצבו הרעוע של הבנק בשיא המשבר: כמה שבועות לפני שקרס, הודיע קפותינג שמשקיע קטארי, שייח' מוחמד בן ח'ליפה בן חמאס א-תאני, קנה רכש 5.1% מהבנק. מטרת ההודעה היתה לעורר מחדש אמון בבנק הקורס. אלא שבכירי הבנק שכחו לעדכן את בעלי המניות והרגולטורים שהכסף שבו רכש השייח' הקטארי את המניות הולווה לו באופן לא חוקי על ידי הבנק עצמו. הארבעה הואשמו והורשעו בהונאה ובהרצת מניות. בנובמבר האחרון נידון המנכ"ל לשעבר של לנדסבנקי לשנת מאסר בשל אחריותו למשבר. הוא היה מנכ"ל הבנק השלישי שנידון למאסר בפועל באיסלנד בעקבות המשבר.
איסלנד גם ניסתה להעניש את הפוליטיקאים שברשלנותם עזרו לבנקאים להוביל את המדינה למשבר. ב-2012 הואשם ראש הממשלה לשעבר, גייר הארדה, בשישה סעיפי רשלנות שהטילו עליו אחריות למשבר. עד כה הארדה הוא הפוליטיקאי הבכיר היחיד בעולם שהועמד לדין בגין אחריות למשבר. ואולם התביעה לא הצליחה לתפוס את הארדה: הוא הורשע רק בסעיף אחד שלפיו לא העלה מספיק בישיבות ממשלה את מצבה המדאיג של המערכת הבנקאית ולא עסק מספיק במשבר בשווקים לפני שהבנקים קרסו. הוא חמק מעונש מאסר, ובאוקטובר מונה לשגריר איסלנד בוושינגטון, מינוי יוקרתי שמעיד על כך שאפילו באיסלנד פוליטיקאים רשלנים זוכים לתגמול על טעויותיהם.
רה"מ האיסלנדי, זיגמונדור גונלוגסון בלומברג
למודל ההתאוששות האיסלנדי יש לא מעט מעריצים, אבל ייתכן שיש לו עוד יותר מבקרים. בריטניה והולנד עדיין כועסות על פרשת Icesave, והגישו השנה תביעה בסך 5 מיליארד דולר נגד המדינה. תגובתה של ממשלת הימין־מרכז האיסלנדית, בראשות ראש הממשלה בן ה-38 זיגמונדור גונלוגסון, היתה לומר בפשטות: הרבה לא ייצא לבריטים ולהולנדים מהמהלך הזה. שש שנים לאחר המשבר, איסלנד עדיין עסוקה בהליכי הפירוק הבנקים הישנים ובמגעים מתוחים במיוחד עם נושיהם - חלקם הגדול קרנות גידור - על גובה התספורת שיצטרכו לספוג. מוקדם יותר השנה היא איימה שתיאלץ את הבנקים החדשים שלה, שירשו את נכסיהם של הישנים, להיכנס לפשיטת רגל כדי שייאלצו למכור את נכסיהם במחיר זול בהרבה. בכל מקרה, נראה ודאי למדי שהנושים יצטרכו להתמודד עם תספורת עצומה, אם וכאשר הנושא ייפתר.
למודל ההתאוששות האיסלנדי יש לא מעט מעריצים, אבל ייתכן שיש לו עוד יותר מבקרים. בריטניה והולנד עדיין כועסות על פרשת Icesave, והגישו השנה תביעה בסך 5 מיליארד דולר נגד המדינה. תגובתה של ממשלת הימין־מרכז האיסלנדית, בראשות ראש הממשלה בן ה-38 זיגמונדור גונלוגסון, היתה לומר בפשטות: הרבה לא ייצא לבריטים ולהולנדים מהמהלך הזה. שש שנים לאחר המשבר, איסלנד עדיין עסוקה בהליכי הפירוק הבנקים הישנים ובמגעים מתוחים במיוחד עם נושיהם - חלקם הגדול קרנות גידור - על גובה התספורת שיצטרכו לספוג. מוקדם יותר השנה היא איימה שתיאלץ את הבנקים החדשים שלה, שירשו את נכסיהם של הישנים, להיכנס לפשיטת רגל כדי שייאלצו למכור את נכסיהם במחיר זול בהרבה. בכל מקרה, נראה ודאי למדי שהנושים יצטרכו להתמודד עם תספורת עצומה, אם וכאשר הנושא ייפתר.
את עיקר הביקורת על שיטת ההתאוששות האיסלנדית מושכות המגבלות על ההון שהטילה איסלנד במהלך המשבר, במטרה להגן על יציבות הקרונה ולמנוע ממשקיעים ספקולטיביים, זרים ומקומיים כאחד, להוציא כסף מהמדינה. מגבלות ההון האיסלנדיות עדיין נמצאות במקומן, מה שמעורר את זעמם של נושי הבנקים, בעיקר קרנות הגידור. בפועל, נכסים בסך 6.6 מיליארד דולר "נכלאו" באיסלנד בעקבות המגבלות.
הממשלה הבטיחה להציג תוכנית מסודרת להסרת המגבלות עד סוף דצמבר, אך השאלה כיצד איסלנד תתמודד עם הסרת המגבלות שהגנו בשנים האחרונות על יציבות כלכלתה, ועם הימלטות המשקיעים הזרים שתקרה כמעט בוודאות ברגע שהן יוסרו, עודנה פתוחה. לפי דיווח בבלומברג החודש, הממשלה שוקלת להטיל מס של 40% על נושים שירצו להוציא את הכסף שלהם מהמדינה. אם זה נכון, אפשר לראות זאת בשתי דרכים: מצד אחד, אחרי שנים שבהן "לכדה" אותם, איסלנד תיתן למשקיעים לצאת עם 60% מכספם; מצד שני: איסלנד תיתן להם רק 60% מכספם ותיקח 40% מס על התענוג. "אני חושב שאין צורך לדחות את זה יותר", אומר מגנוסון על הסרת המגבלות. "התנאים הכלכליים הם הכי טובים שהם יכולים להיות".
סיגפוסון מסכים אבל קורא לזהירות. "צריך ליישב את זה, אבל באופן שלא יערער שוב את יציבות הכלכלה האיסלנדית. יש קונצנזוס מלא בפוליטיקה האיסלנדית שזה לא ישרת אף אחד אם הסרת המגבלות תיעשה באופן מסוכן שיוביל את הכלכלה שוב למשבר. במובן הזה גם העם האיסלנדי, המדינה והנושים הזרים באותה סירה. אבל הם (הנושים) לא סבלנים ולוחצים. כמו כל אחד אחר, הם יצטרכו להבין שצריך לעשות את זה באופן מסודר.
"ההחלטות שלנו בסוף 2008 לא היו תוצאה של בחירה חופשית. לא נקטנו בחירה מודעת לא להציל את הבנקים, לא יכולנו להציל אותם. החובות שלהם היו במטבעות זרים, הם היו גדולים פי תשעה מהתוצר האיסלנדי. זאת פשוט עובדה: הם היו חייבים ליפול. אין בחירות טובות במצב הזה, זה עניין של לבחור את הבחירה הכי פחות רעה ולהמשיך להיאבק משם. למרבה המזל, לאיסלנד לא היו כמעט חובות או גירעונות גדולים לפני כן, אז יכולנו להתמודד, אבל איש לא יכול לומד שיצאנו בזול מהמשבר. העלות הישירה של האסון מוערכת ב-40%-50% מהתמ"ג - דומה לזו של אירלנד, אבל שם בחרו בדרך אחרת, וזה עלה להם ביוקר".
שינוי כיוון? מורידים
את המס על העשירים
בשבועות האחרונים יצאו אלפים להפגין ברחובות רייקיאוויק, בירת איסלנד. ההפגנות נגד ממשלתו של גונלוגסון, בין הגדולות ביותר מאז המשבר, כוונו לדברי המוחים נגד קיצוצים בתקציב שהובילה הממשלה החדשה, כמו גם מה שנתפש כהעדפה מצדה של העשירים והתאגידים החזקים. לאחר שש שנים של מדיניות כלכלית שהתמקדה בחיזוק החלקים החלשים בחברה ובנטל מסים מוגבר על העשירים, נראה שבשנה האחרונה מתחילה איסלנד לשנות קצת כיוון. ממשלתו של גונלוגסון החלה בהורדת מסים על המגזר העסקי ועל העשירים, מהלך שנתפש כשנוי במחלוקת מצד האופוזיציה.
סיגפוסון, כיום חבר אופוזיציה, לא מרוצה מהמהלכים של הממשלה החדשה. "אני באופוזיציה, אז כמובן שאני לא מרוצה מדברים מסוימים שהממשלה עושה", הוא אומר. "נראה שהעדיפות שלהם היא להוריד מסים על תעשיית הדיג הרווחית, ולנטוש את המס שהוטל על העשירים. אני מודאג מכך. אני חושב שזה מוקדם מדי. התזמון עדיין לא נכון להורדת מסים. אני חושב שעדיף להזרים כסף למגזר הבריאות, או לעזור לזקנים, מאשר להוריד מסים. כמובן, זה דיון שמתנהל בכל העולם ואינו ייחודי לאיסלנד". הוא מציין שלמרות שינוי הכיוון של הממשלה הנוכחית, בסך הכל היא לא נטתה ימינה מדי. גם הימין באיסלנד מאמין אדוק במדינת הרווחה.
"היה שינוי כיוון מסוים, סדר העדיפויות הפוליטי השתנה", אומר מגנוסון. "אבל לא בהרבה. זה מה שבדרך כלל קורה כשאנחנו משנים ממשלות: הפוקוס משתנה קצת, אבל יש קונצנזוס רחב על רוב הדברים. אז אפילו ממשלה ימנית לא הולכת לצמצם את מדינת הרווחה או את החינוך והבריאות בחדות. הם אולי יבזבזו על זה קצת פחות, אבל לא נראה שינוי אדיר בסדר העדיפויות".
במקביל להתמודדות עם השלכות המשבר, מתמודדת כיום איסלנד עם שאלה לא פחות חשובה: מה יניע את הצמיחה שלה בעתיד? לדיג, שהניע אותה במשך רוב המאה ה-20 יש מגבלות ביולוגיות שאינן תלויות בכלכלה האיסלנדית אלא במספר הדגים, ואיסלנד כבר הגיעה לתפוקה מקסימלית בשנות ה-90; ההיי־טק שלה מתפתח, אך עדיין לא מפותח מספיק; התיירות גדלה מאוד הודות לנפילת המטבע, אבל היא לבדה לא יכולה להמשיך להניע את הכלכלה. בין היתר, בונה איסלנד בימים אלה על הוליווד: כמה משוברי הקופות הגדולים של השנים האחרונות, כמו "פרומתאוס" ו"המבול", צולמו במדינה, וסרטים נוספים יעזרו לא מעט לכלכלתה.
סיגפוסון אינו מודאג. איסלנד, אחרי הכל, היא המדינה שידעה להתאושש. אז להמשיך לצמוח? גם את זה היא תלמד. "לאיסלנד יש הרבה מזל", הוא אומר. "יש לנו אנרגיה מתחדשת בשפע, התיירות שלנו פורחת, יש לנו הון אנושי והיי-טק שמתפתח ותעשיות קריאטיביות גדלות כמו ספרים, משחקי מחשב ומוסיקה. הכלכלה עוברת תהליך של גיוון. אנחנו כבר לא כל כך תלויים בדגים כפי שהיינו פעם ויש לנו את כל היתרונות שצריך כדי להצליח. הדבר היחיד שצריך לעשות הוא לנהל את הכלכלה באופן טוב יותר, ולוודא שלא ניסחף ושוב ניפול קורבן לאידיאולוגיות מטופשות כמו הכלכלה הניאו-ליברלית. אנחנו גמרנו להקשיב לרייגן ולכלכלנים ניאו־ליברליים. הם נכשלו לחלוטין. איסלנד החליטה: אנחנו לא רוצים מערכת שמפריטה את הרווחים ומלאימה את ההפסדים".
לכתבה הראשונה בנושא זה כנס ללינק הבא
הכותב יוסי לוי joseph levy הינו מומחה לאיסלנד iceland, המלווה קבוצות בנהיגה עצמית בלבד, והמתכנן מסלולי טיול לפי מידת המטייל.
לפניות לכותב shark4162@gmail.com
© Copyright to seekingtheworld.com זכויות יוצרים לאתר
