אתה צועד כמו שאתה חי ....
נתקלתי במאמר זה ובאישור הכותבת הוא מובא כלשונו באישור הכותבת
נושאים :- התפתחות אישית, נוכחות בכאן ועכשיו
בשביל מה לעזאזל אני צריכה את זה? אני שואלת את עצמי מתנשפת כולי.
אין חלק בגוף שלא כואב לי.
מה חיפשתי שיצאתי לדרך? מה חשבתי לעצמי? מה היה כל כך רע לשבת עכשיו במזגן כמו כול האנשים הנורמליים?
מה את מחפשת?
למה את תמיד מחפשת?
איך זה שמה שמספיק לכל מי שסביבך לא מספיק לך?
ופתאום אני קולטת…
אני הולכת בדיוק כמו שאני חייה.
רק שעכשיו, כאן לבד בטבע. עם תרמיל (ששוקל כמעט כמוני) על הגב. 2 מקלות ביד אין לי ברירה אלא להישיר מבט ולראות, לפגוש ולחוות את כל מה שאני כל כך יפה מבינה ומודעת לו בראש.
וגם את כל מה שלא…
החיים הם כמו השביל. אני צועדת כמו שאני חיה.
הקולות הם אותם קולות.
הרגשות שעולים הם אותם הרגשות.
ההתמודדויות הם אותם התמודדויות.
הדפוסים שלי הם אותם הדפוסים.
כשאני פותרת כאן משהו, אני פותרת אותו גם בחיים שלי.
כשאני משחררת כאן מחשבה שמעכבת אותי, אני משחררת אותה גם מהחיים שלי.
כשאני מוצאת כאן משמעות, אני מוצאת אותה גם בחיים שלי.
כשאני מתמסרת. אני מתמסרת גם בחיים שלי.
אז הנה. אני כאן. אחרי קילומטרים רבים. נופים. כאבי שרירים. אנשים מקסימים שפגשתי בדרך ואהבה גדולה שרק התחלתי לממש.
כמה תובנות שאספתי בדרך…
אז כמו שכתבתי קודם, ההבנה הגדולה שלי הייתה שהשביל והחיים הם ממש אותו הדבר.
בהתחלה, אתה בכלל לא מודע לעצם קיומו של השביל.
אתה קם בבוקר, מתארגן, יוצא לעבוד, חוזר, מעביר את היום. משרת את החיים ואיכשהו מתנהל. הכל לכאורה בסדר. משפחה. זוגיות. פרנסה. אין תלונות משמעותיות.
רק מה. פתאום נודע לך על השביל. אתה שומע שיש דבר כזה ששמו 'שביל ישראל' או כל שביל אחר שתבחרו לצעוד בו.
אתה מתחיל לקרוא עליו. ללמוד. לחפש מידע. להתעניין. להתעדכן. עד שנדמה לך שאתה מבין משהו. ומשהו בתוכך אומר לך – את זה אני רוצה.
אתה שומע את הקול הקטן. מרגיש את תחושות הבטן – וממשיך לקרוא ולהתעניין ואומר לעצמך: מתי שהוא כשאצא לפנסיה אולי אעשה את זה. עכשיו אי אפשר: ילדים, בן זוג, עבודה, הורים, משכנתא – אילוצים.
רק מה, לאט לאט הקול הזה גדל. התחושה הזאת בבטן מתעצמת ואתה צריך לקבל החלטה.
האם אתה הולך ומוחק את זה כרגע מחייך כדי לא לפגום במארג העדין שאתה מתנהל בו. או שמא אתה יוצא לדרך בלי באמת לדעת מה זה אומר. בלי באמת לדעת מה תפגוש שם ולאן תגיע.
כל זה בהקשר לשביל.
רק שזה בדיוק כך גם לגבי החיים שלנו.
בתחילה אנחנו מסתובבים לנו בחיים. משרתים לנו את החיים ומתנהלים כפי שאנחנו רגילים. תחושת שיממון, חוסר משמעות, בדידות, חוסר שייכות, בור רגשי שחור, מועקה תמידית, תלות רגשית ועוד בעיות שאנחנו נושאים איתנו. אבל איכשהו אנחנו ממשיכים לנו להסתובב. בלי ממש לדעת שיש דרך אחרת לחיות. בלי תלונות משמעותיות. פשוט מסתובבים. זה הרגיל שלנו. לפעמים אנחנו אפילו לא מודעים לכל הנטל הזה שיושב עלינו. זה מה שאנחנו רגילים. זה מה שאנחנו מכירים. זה מה שאנחנו… (לפחות בחוויה העצמית)
רק מה, פתאום נודע לנו על השביל. פתאום אנחנו קולטים בצורה זאת או אחרת שיש דרך אחרת לחיות את החיים. שאפשר לחיות באמת! שאין כל סיבה להסתובב כאן ולשרת את החיים. אלא שאפשר גם ממש לחיות אותם. אפשר לאהוב. אפשר לשמוח. אפשר לחיות בחוויית מלאות וסיפוק. אפשר לחיות בתשוקה והתלהבות. אפשר לחיות באינטימיות ובקרבה. אפשר לגעת בחיים. אפשר לתת לחיים לגעת בנו.
אז אנחנו מתחילים לקרוא. ללמוד. לחפש מידע. להתעניין. ללכת לסדנאות. מנסים לחוות באמצעות סרטים. ספרים. ריגושים ודרכים נוספות. אפילו הופכים למומחים בתחום. יודעים ומבינים בדיוק מה ואיך לחיות.
ועמוק בפנים קול קטן אומר לנו שאנחנו ראויים לחיות את החיים במלואם. שמספיק לשרת את החיים. ושהגיע הזמן לחוות את החיים באמת. להתחבר אליהם באמת. תחושת הבטן הפנימית שלנו מאותתת לנו שזה מה שאנחנו מחפשים. שזה מה שאנחנו רוצים. שלכך אנחנו ראויים.
ובתגובה… אנחנו ממשיכים ללמוד. ממשיכים 'לקרוא על'. ממשיכים להתבונן ולנתח. והקול הפנימי גדל ותחושת הבטן מייסרת. והתשוקה והרצון גדלים. לשרת את החיים זה כבר לא מספיק לנו. מסגרת החיים שהייתה לנו עד היום כבר מרגישה משעממת ותפלה ויותר מכל, חונקת.
וכאן מגיע הרגע לקבל החלטה. האם אני עולה על הדרך ומתחיל לחיות. או שמא אני ממשיך להעביר את חיי בצפייה מהצד? האם אני מוכן להעז ולשלם את המחיר של לצאת למסע של לחיות באמת. או שמא, אני מוותר כדי לא להקריב את מערכת החיים שאני כבול בתוכה אך מוותר על עצמי ומקריב את החיים האישיים שלי?
אז קיבלתי את ההחלטה. ויצאתי לדרך.
אני יוצאת לי מהמונית שהביאה אותי מקריית שמונה לדן. וגל חום מקבל את פני. איכשהו מצליחה למשוך את התרמיל מהרכב. אני מכתפת אותי על כתפי בעמל רב ומביטה במונית המתרחקת.
אני לא יודעת מה נורא יותר. החום או הכובד. לוקחת שלוק מים.
ואוקי. צריך להתחיל ללכת.
טוב. מסתבר שהכובד נורא יותר…
מתחילה ללכת. נעצרת. מתנשפת. עוד פסיעה ועוד פסיעה.
טוב. זה ברור שאני לא בכושר.
חם.
כבד.
לא רואה כלום.
לא חושבת על כלום.
רק מרגישה את הגוף.
זה כבד!!!
ממשיכה….
וכן. ככה זה גם בחיים. אנחנו מקבלים החלטה. רוצים לצאת לדרך עם כל הידע הרב שצברנו ולמדנו. ואופס. משהו כאן לא ממש עובד. קראתי. למדתי. עברתי סדנאות. איך זה שביישום בפועל כל זה מתפקשש? במקום לחיות בצורה המובטחת. במקום שמחה. אהבה. סיפוק רגשי. מימוש עצמי. אינטימיות. אנחנו פוגשים סבל. כאב. קושי. תסכול. שדים פנימיים. ותוהים לעצמנו מה לעזאזל חשבנו כשהחלטנו לצאת למסע הזה?
מה היה רע לנו קודם?
למה לא הסתפקנו בפרוסת הלחם שהייתה לנו? בשביל מה בעצם יצאנו לחפש את העוגה???
רק שלאט לאט. צעד צעד. אנחנו מתקדמים.
אין באמת לאן למהר. אין לאן להגיע – כיוון שהחיים הם הדרך. הדרך נגמרת רק כשמתים.
אז נכון, ככל שמתקדמים בדרך יש יותר חופש פנימי ויש יותר ממה שאנחנו מחפשים כיום.
ונכון שככל שמתקדמים, אנחנו הופכים לאנשים שלמים יותר.
ויחד עם זאת.
אין נקודה שבה נגמרת הדרך. ולכן מה שחשוב הוא להתקדם.
צעד אחר צעד.
וכמו בשביל, לחפש את הסימונים ולצעוד בעקבותיהם. תמיד יש אנשים שהלכו בדרך הזאת לפנינו. אם נצעד בעקבות הסימונים שלהם, זה ישמור אותנו בדרך.
וכמו בשביל, מותר להיעזר. מותר להיתמך. אני צעדתי עם 2 מקלות שעזרו לי לשמור על איזון בירידות ובעליות התלולות. גם בחיים, חשוב תמיד לשמור על איזון. בעיקר כשקשה, למצוא את המקום בחיים שיכול לתמוך בנו ולעזור לנו לעבור את החלק הזה.
וכמו בשביל, ככל שאתה סוחב על עצמך יותר, כואב לך יותר – לשחרר את מה שאנחנו סוחבים אתנו מהעבר. זה מכביד ומכאיב. לפנות מקום בנפש. לשחרר אנשים, קשרים, רגשות, חוויות, זיכרונות ודברים שקושרים אותנו לעבר ומעבירים את מירב המשקל לאחורינו. ככל שהתרמיל קל יותר, קל יותר להתקדם בדרך.
וכמו בשביל, לדעת שהנוף כל הזמן משתנה. גם אם עכשיו אנחנו בירידה, היא תגמר ואחריה תגיע עליה או סתם דרך עפר. גם אם עכשיו אנחנו חשופים לשמש. זה יגמר ותגיע דרך מוצלת. הנוף משתנה. רק שהעיקרון לא משתנה – כל צעד אפילו קטן, מקדם אותנו.
וחשוב מכל - ליהנות מהדרך. פשוט ליהנות!
וכן. יכולתי לכתוב עוד המון.
יכולתי לכתוב על ההתמודדות עם הקולות הפנימיים.
על ההתמסרות.
על האינטימיות.
על המפגש הבלתי אמצעי עם עצמנו.
על המראה הענקית לגבי ההתנהלות היומיומית שלי מול אתגרים. מול קושי. מול שעמום. מול בדידות. מול פחדים. מול הבלתי נודע.
על כך שעיקר הקושי הוא בראש. ועיקר ההתמודדות היא בנפש.
רק שאני מזמינה אתכם לקבל החלטה, לצאת למסע ולראות בעצמכם. לפגוש את עצמכם!
זאת המתנה הגדולה ביותר שתוכלו לתת לעצמכם.
ברגע שתדעו לענות לעצמכם מה אתם עושים כאן על השביל? בשביל מה יצאתם בכלל לדרך? – הפכתם ברמה מסוימת לבני חורין.
וכאן, רגעים ספורים לפני יום הזיכרון ויום העצמאות. צמד ימים שהקרבה ביניהם מראה לנו שמוות וחיים. כאב ושמחה. הם חלק ממארג אחד שלם שמרכיב את הדבר הנפלא הזה שנקרא החיים אני מזמינה אתכם לקבל את ההחלטה ולהצטרף לאלו שהולכים בדרך. בדרך אל עצמם. בדרך החיים…
לזכור שאנחנו לא חיים לנצח, לשחרר את הפחדים ולחיות בעצמאות אישית ורגשית – להעז לשלם את המחיר שכרוך בלהיפרד ממה שכובל אותנו. לעשות את הצעד. לרדת מהמונית הממוזגת ולהתחיל לצעוד.
אין כיף גדול מזה.
מהי הדרך שלכם? מהו השביל שתחושת הבטן שלכם מאותת לכם שהוא השביל שלכם?
צאו אליו.
אוהבת אתכם מאד ומאחלת לכם ולי עצמאות אישית אמתית.
כתבה וערכה
חני בורנשטיין
http://www.chany.co.il/way-of-life/
הכותב יוסי לוי joseph levy הינו מומחה לאיסלנד iceland, המלווה קבוצות בנהיגה עצמית בלבד, והמתכנן מסלולי טיול לפי מידת המטייל,והמשמש כמומחה באתר http://www.gotravel.co.il/.
לפניות לכותב shark4162@gmail.com
© Copyright to seekingtheworld.com זכויות יוצרים לאתר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
thank for reading my blogge, hopfuly that you enjoyed it. תודה על קריאת הבלוג שלי ואני תקווה שנהנית ממנו.
יוסי לוי joseph levy