יולי 2009
לכתבה הקודמת על איתור משפחה בקובה תוכלו לקרוא בלינק הבא-
http://www.seekingtheworld.com/2004/11/cuba-blood-relationships.html
למסע זה יצאתי עם אמי במחצית שנת 2009, כמתנה ליום הולדתה ה- 87 ואחרי שסברתי כי ייתכן וזו תהיה הפעם האחרונה בחייה שתזכה לראות את נופי ילדותה, ואולי אף הפעם האחרונה שתוכל לנסוע, ובמיוחד לחו"ל.
נדרשו מאמצי שכנוע רבים מצידי, ונדרש מאמץ פיזי לא קטן מצידה על מנת להשלים ולעשות מסע זה.
סיפור מסע זה נכתב בזכותה ולכבודה.
יאמר לזכותה, שזיכרונה לא בגד בה למרות גילה, ובזכות זה הצלחנו, בסיוע מקומיים, סימני דרך שזכרה, ותחקור שלי, לאתר כמעט כל רחוב או מקום שחיפשנו ושהיה לו קשר לעברה, למרות שלא תמיד הבניינים שחיפשנו עמדו על תילם, או שעדיין גרו בהם אנשים ו/או שהרחובות נשארו עם אותם שמות.
עוד דבר חשוב, במהלך ימי המסע, אמא ציינה ואמרה אין-ספור פעמים, כי היא חוזרת 60 שנה אחורה במראות ובחוויות שהיא חווה, וזה לבד הספיק מבחינתי להבין שההחלטה לקחת אותה למסע הזה, הייתה החלטה נכונה.
רקע כללי
כל המידע בכתבה זו מבוסס על זיכרונה המבורך של אמא, שלוקט על ידי במהלך השנים 2008-9 כאשר אמא הייתה בת 86-87.
סבתי מצד אמי, ריינה (שפירושו מלכה) עליה השלום, לבית ג'בריי Gyvre או Givre או Llibre, נולדה בסביבות שנת 1900 בעיר יוונית קטנה בשם דידאמוטיקון Didymoteichon הסמוכה לגבול הטורקי, ליד העיר אדירנה Edirne הנמצאת במערב טורקיה, בחלק האירופי. העיר היוונית עברה מספר פעמים משליטת יוון לטורקיה ולהיפך, וכיום נמצאת בשליטת יוון. שם הסבתא של אמי מצד סבתי היה לאה (לבית אלקבץ) או ריינה לפי המידע מקובה, ושם הסבא היה אברהם או יוסף.
סבי מצד אמי, יוסף לבית אלבוכר (או אלבכר) Alboher, עליו השלום, עפ"י זיכרונה של אמי נולד בסביבות שנת 1890 (אולי בשנים 1895-6) בעיר בולגרית קטנה בשם ג'ומירג'ינה Chirmogeni או Jimerjina או שם דומה, שאותו אני עדיין מחפש, הנמצאת סמוך לגבול בולגריה ורומניה והעיר הייתה במחוז דוברוז'ה Dobruja (בבולגרית הוא נרשם Dobrudzha ואילו ברומנית Dobrogea). שם הסבתא של אבי מצד סבי היה סולטנה כשם אמי (לבית- לא ידוע) ושם הסבא היה משה.
חשוב לציין כי מחוז דוברוז'ה נמצא בדלתא של הדנובה בחלק הנשפך לים השחור והוא מחולק ל- צפון ודרום, ובמחוז זה התרחשו מלחמות הבלקן במהלך השנים שסבי חי באזור.
דרום המחוז היה בשליטת הרומנים משנת 1878, בגלל תפקידם במלחמת רוסיה-טורקיה במהלך השנים 1877-8 ומאז ששוחרר מהשלטון העותומאני, ואילו צפון המחוז הועבר לרומנים במסגרת הסכמי סן-סטפנו San Stefano והסכמי ברלין. במסגרת הסכמים אלו דרום המחוז הועבר לשליטת הבולגרים וחזר שוב לשליטת הרומנים ב- 1913 אחרי מלחמת הבלקן השנייה.
מלחמת הבלקן הראשונה התקיימה בין אוקטובר 1912 למאי 1913, והסתיימה בהסכמי לונדון. באותה שנה, ביוני 1913 פרצה מלחמת הבלקן השנייה שהסתיימה כבר ביולי 1913 בהסכמי בודפסט וקונסטנטינופול.
על מחוז דוברוז'ה צפון ודרום תוכלו ללמוד יותר בלינק הבא :- http://en.wikipedia.org/wiki/Dobruja
ראה מפות מתוך ויקיפדיה -
בעקבות מגיפת כולירה שפרצה בעיר הולדתה דידאמוטיקון Didymoteichon , הועברה סבתי ריינה ע"י אמה לאה או ריינה (סבתא רבא שלי) וע"י אביה אברהם או יוסף (סבא רבה שלי) ממקום הולדתה ביוון לתוככי טורקיה, וזאת במהלך או מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, וכאשר הגיעו לאיסטנבול שבטורקיה, לאה ואברהם התמקמו שם יחד עם ילדיהם (8 במספר) בסיוע המשפחה שחלק ממנה כבר חי בטורקיה.
שמות הילדים לבית ג'יברה הם- יהודה, שלמה, רפאל (שהיגר לקובה), ריינה (סבתא שלי), יצחק, רוזה, מרקו וגרסיה.
סבי יוסף אלבוכר, שעסק בעיבוד ומסחר בעורות, נסע ככל הנראה במהלך או בסמוך למלחמת העולם הראשונה, שפרצה בקיץ 1914, לדרום אמריקה ושהה שם במשך כשנתיים, ואחרי כן חזר לטורקיה. לפני חזרתו נותח שם ע"י רופא טורקי בשם ברבוט barbut.
תמונת אמא עם הוריה ואחיה משה ואם חברתה ז'נט-
כאשר סבי חזר לטורקיה הוא פגש שם את סבתי, ולא זכור/לא ידוע לאמי מתי והיכן נפגשו, אך היא יודעת שהם נישאו ככל הנראה בשנת 1918 או 1919.
אחרי כ- 4 שנות עקרות, בתאריך 7 ביולי 1922, נולדה אמי שושנה (במקור סולטנה= נסיכה), שהיא גם הבת הבכורה, באיסטנבול בשכונת שירקג'י Sirgeci.
ככל הנראה ב 1923-4 עקרו שוב סבי וסבתי ליוון לעיר Didymoteichon שם נולד דודי משה, כשנה אחרי אמי.
מאחר ולא הסתדרו ביוון, סבי וסבתי חזרו ושבו לטורקיה לאיסטנבול (ככל הנראה בשנת 1929) לשכונת אמינונו Eminonu ליד המסגד החדש Yeni camii והשוק הגדול, כאן נולד אחיה הצעיר ביותר אברהם.
תמונה משפחתית הכוללת את סבא, סבתא, אמא, דודי משה ואברהם וגם לוסיקה הבת של רוזה (אחות של סבתא) וגם אדלה אחות אבי המתגוררת כיום בנהריה.
אמא פגשה את אבי נסים, לבית לוי, באחד החופים של מפרץ הבוספורוס, לאורך החלק האסיאתי, כאשר אמי שהתה במקום ביחד עם אחיה ודודה. אחרי מערכת חיזורים ממושכת של אבי ואחרי שאבי סיים את שירותו הצבאי בצבא הטורקי, הם התחתנו ב- 7 לאפריל 1946. שם סבי מצד אבי היה יצחק ושם סבתי מצד אבי היה רבקה (לבית לא ידוע).
תמונת החוף שבו אמא פגשה את אבא, חוף הנמצא ליד תחנת הרכבת חיידר פאשה haydar pasa שממנה יש רכבות לכל ארצות ערב. בתמונה אמא יושבת מימין ולידה אחיה אברהם, לידם קורע מוריס צ'יקשווילי מגיאורגיה, ומאחור במכרז אבא, כאשר מימינו לסלו ומשמאלו זולי, ושניהם אחים תאומים מהונגריה.
אחי הבכור יצחק (יציק) נולד באיסטנבול בינואר 1947.
תמונה של אמא ואבא באיסטנבול יחד עם אחי-
הורי עזבו את טורקיה בשנת 1948, ועלו לישראל ב- 26 לדצמבר של שנה זו, דהינו במהלך השנה הראשונה שלאחר הקמתה.
אני כבר נולדתי בארץ בספטמבר 1949, בעיר לוד.
בשנת 1988 הורי חזרו לטורקיה לביקור בן חודש ימים, בסיוע אחיינית של אימי, שבמהלכו שהו מספר ימים בקרב המשפחה, אחרי כן יצאו לשיט בין 10 ימים, ובכל שאר הזמן שוב שהו במסגרת משפחתם, כך שלמעשה בביקור יחיד זה של אמי בתורכיה, היא לא ממש ביקרה במחוזות ילדותה, ורק בביקור הנוכחי היא עשתה זאת לראשונה אחרי 61 שנים.
גנאולוגיה
את איסוף המידע לפני מסע זה התחלתי מסיבה אחרת, כאשר כמה שנים קודם יצאתי לטיול בקובה, שבהלכו איתרתי חלק ממשפחת סבתי, את צאצאי האח רפאל, וזאת אחרי נתק של למעלה מ- 40 שנה, וזה גרם לי להתחיל ולחפש את המידע החסר בקשר המשפחתי.
אחד התוצרים של איסוף המידע הנ"ל הוא עץ המשפחה הנמצאת בקובה שהכנתי והמופיע בהמשך.
עץ משפחה .......
את הכתבה המורחבת על קובה, כולל תמונות ומסמכים תוכלו לקרוא בלינק הבא-
http://www.seekingtheworld.com/2004/11/cuba-blood-relationships.html
מסע השורשים
את קורות המסע עם אמא אספר לפי סדר כרונולוגי של ימי הביקור.
16/9/09
את היום הזה בלינו בנסיעה לשדה התעופה בלוד, טיסה לאיסטנבול, נסיעה למלון והתמקמות בו, ובערב יציאה לסיבוב קטן בסביבת המלון הממוקם ליד כיכר טקסין Taksin וארוחה במסעדה מקומית, וכמובן בתכנון יום המחר.
17/9/09
מאז שאני זוכר את עצמי, אמא תמיד דיברה על ההפלגות שלה לבד ועם אחרים במימי מיצרי הבוספורוס Bosforous, ים המרמרה Marmara והים השחור Black sea, וביניהם גם ביקור באיי הנסיכים Prince islands, לכן יצאנו בבוקר יום זה, הראשון מבין ששת הימים, בדרך לאיי הנסיכים.
יעדי יום זה מופיע במפה המצורפת-
בדרך עברנו בכיכר טקסין Taksin שהיא אחת הכיכרות המוכרות והידועות באיסטנבול, שגם בצעירותה אמא נהגה לבקר בה לעתים קרובות, ובמרכז הכיכר עומד הפסל של אטאתורק, אבי האומה הטורקית המודרנית, ואמא נזכרה כי הצטלמה ליד פסל זה בצעירותה, ולכן מיד צילמתי אותה שוב בכדי להשוות את התמונה מאז והיום.
תמונת אמי שצולמה בכיכר בשנת 1941 -
תמונת אמי בשנת 2009 -
אחרי שהצטלמנו ביחד ולחוד, המשכנו בפניקולר penicular, סוג של רכבל על מסילה, היורד מכיכר טקסין לחוף ים המרמרה Marmara, שמשם ניתן לקחת מעבורות לאיי הנסיכים. עלינו לרכבל ואחרי מספר דקות הגענו למקום הנקרא קאבאטש Kabatas', שם יש רציף מעבורת, ואחרי רכישת ג'יטונים לנסיעה במעבורת והמתנה של למעלה מחצי שעה, יצאנו לדרך.
איי הנסיכים, או בשמם המקומי "האיים" "Adalar" (ada = אי, lar= רבים) או בשמם האחר "4 האיים", הם למעשה קבוצה של 7-8 איים הנמצאים בים מרמרה marmara וקרובים לחוף בחלק האסיאתי של טורקיה.
ארבעת האיים המוכרים מביניהם הם בהתאם לסדר ההגעה אליהם:- Kinaliada, Burgazada, Heybeliada, Buyukada.
בדרך לאיים ולקראת העצירה הראשונה עברנו ליד Maiden's tewer שהוא למעשה מבנה עם פסל, בסגנון פסל החירות, הנמצא על אי בנקודת החיבור בין ים המרמרה למיצרי הבוספורוס.
נקודת העצירה הראשונה של המעבורת הייתה במקום הנקרא Haydarpasa gari בחלק האסיאתי של טורקיה, ובדרך עברנו במספנות הנמצאות בפתח/כניסה בין ים מרמרה ומיצרי בוספורוס ועל פניו ממה שנראה מסיפון המעבורת, המקום נראה שוקק חיים.
תמונה המספנות -
ולא רחוק משם נמצאת מתחנת הרכבת חיידר פאשה haydar pasa שממנה ניתן לצאת לכל ארצות ערב, שבחוף שלידה פגשה אמא את אבא. אחרי המתנה קצרה שנועדה להורדת נוסעים והעלאת אחרים, המשכנו לאי הראשון מבין הארבעה, האי Kinaliada.
תמונת בניין הרכבת -
האי הראשון מיושב ברובו לאורך החוף הצפוני שלו, ומהווה למעשה מקום מגורים וגם נופש לתיירים ואפילו לתושבי טורקיה. ממבט מרוחק שלי מהמעבורת, חופי הרחצה נראו יפים ומטופחים, אך היות ולא ירדנו לאי איני יכול להוסיף פרטים נוספים, למעט זאת שניתן לזהות את האי בקלות בגלל האנטנות הנמצאות על ההר שבמרכזו.
האי השני נקרא Burgazada גם הוא מיושב בחלקו ובעיקר לאורך חופי הים, וגם כאן ניתן לראות מסיפון המעבורת את חופי הרחצה שלאורך החוף.
אחרי העלאת והורדת נוסעים ברציף המקומי, יצאנו לעבר האי השלישי, האי Heybeliada שגם בו נראים בתים לאורך החוף, חופי רחצה וכו'.
אך המיוחד שבו הוא האקדמיה הימית הנמצאת בקצה הדרומי של האי, אקדמיה שהוקמה בשנת 1773 ולמרבה ההפתעה בדיוק כאשר המעבורות עמדה ברציף קיימו הצוערים מסדר הכולל צעידה להלמות תופים.
תמונה האקדמיה הימית -
וכמובן סרט הצעידה להלמות התופים -
בהמשך שמתי לב כי לאקדמיה יש נמל משלה ובה ספינות שונות המשמשות ככל הנראה להדרכת הצוערים.
תמונת נמל האקדמיה -
יצאנו לדרך לאי הרביעי והגדול מכולם, האי Buyukada, ובדרך אליו עברנו בסמוך לאי נוסף, קטנטן, שעליו יש בסה"כ מספר מבנים ונראה כאילו אינו מיושב כלל, אף חופיו נראים יפים ומפורצים.
אחרי שייט קצר הגענו לאי הרביעי שנראה כבר מרחוק כאי מלא פעילות. השייט במעבורת לאי זה מאיסטנבול נמשך כשעה ומחצה.
כבר בירידה אמא הזכירה לי שהדרך היחידה לסייר באי זה היא רגלית או באמצעות כרכרות רתומות לסוסים, משהו שהיא עשתה בצעירותה כאשר ארחו אותה קרובי משפחה שהתגוררו באי זה, ולכן היות והיה ברור לי כי רגלית לא נעשה את הסיור, פנינו לכיוון הכרכרות ולאחר בירור המחירים עלינו לכרכרה ויצאנו לדרך במסלול הארוך.
באי זה אין כמעט כלי רכב ורוב התחבורה נעשית באמצעות כרכרות, אופניים וקטנועים, ומעט המכוניות שיש הן מכוניות המשמשות למתן שירותים לתושבי האי.
חשוב לדעת שהכרכרות מבצעות מסלול קצר ומסלול ארוך, המסלול הקצר עולה 40 לירות טורקיות והארוך 50 לירות.
במהלך הסיור עם הכרכרה נצפו בתחילה בתים יפים לאורך הדרך, אך באותה מידה נצפו גם בתים רבים בעיקר ישנים הנמצאים בשוק למכירה, כך שאם יש מישהו שרוצה לגור באי או בבית לאורך קו החוף ולא יכול להרשות לעצמו לקנות בית ב"ארסוף", יכול לקנות לעצמו בית באי זה.
בהמשך ראינו חופים יפים ומרהיבים לאורך קו החוף של האי, שלא ברור כיצד ניתן להגיע אליהם, והלאה משם הגענו לאזור שיש בו עשרות אורוות לגידול ואחזקת סוסים, והתברר כי באי קיימות כמה מאות כרכרות ולכן כל הסוסים מוחזקים במקום אחד לצורכי נוחות הטיפול והוזלת העלויות, וזאת במקום שכל אחד יגדל אותם בעצמו.
בתום הסיור ישבנו לנו בבית קפה מקומי ממש על קו המים, שתינו משהו וחיכינו למעבורת שתחזיר אותנו חזרה לאיסטנבול.
במהלך השייט חזרה החליטה קבוצה של כ- 8 שחפים ללוות אותנו בין האי השני לראשון, ולמעשה התעופפו להם כל כך קרוב למעבורת שכמעט יכולנו לגעת בהם, היופי וההתפעלות היו משני דברים, הראשון מהיכולות לראות אותם כל כך מקרוב, והשני מיכולת התעופה שלהם שכלל ניצול זרמי האוויר שנוצרו ע"י המעבורת לריחוף ודאייה וכמו כן כושר התמרון שביצעו בכדי ללקט פיסות אוכל שהושלכו לעברם ע"י נוסעי המעבורת, ההתפעלות היא אולי בגלל היותי טייס בעצמי.
לקראת השעה 18:00 חזרנו למלון עייפים, אך מרוצים, ואחרי מנוחה קצרה של אמי יצאנו להשביע את רעבוננו, ובחזרה למלון לאגור כוח ליום המחרת.
18/9/09
כבר במהלך השייט ביום הקודם ראינו את הגשר שהוקם מעל הבוספורוס ומחבר בין הצד האירופי והצד האסיאתי של טורקיה, ואמא אמרה לי שהוא מתחיל בחלק האירופאי ליד הכפר שבו נולד וגדל אבי.
מפת היעדים של יום זה ראה במפה המצורפת .
לכן זה היה רק טבעי שהיעד ליום המחרת יהיה כפר הולדתו של אבי מקום הנקרא אורטאקיי ortakoy (orta= אמצע, koy= כפר) שבעבר היה כפר דייגים קטן והיום הוא חלק בלתי נפרד מהמטרופולין של איסטנבול.
תמונת הגשר -
בבוקר אחרי בירור קצר איך מגיעים למקום הנ"ל, עלינו בכיכר טקסין לקו אוטובוס 42 ויצאנו לדרך, והאוטובוס הוריד אותנו במקום שרצינו, ואחרי מספר מטרים של צעידה, אמא ראתה בסוף הרחוב מימין מבנה השייך למעבורת שפעלה במקום בעבר, ומיד נזכרה שהמקום שימש בזמנה לנסיעה במעבורת מהצד האירופאי לצד האסיאתי, אך התברר כי היום קו זה אינו פעיל.
תמונת מבנה המעבורת בקצה הרחוב -
כאשר הגענו ממש למבנה, היה פלאשבק נוסף בזיכרונה כאשר ראתה את המסגד הממוקם בסמוך לרחבה, שסביבה מסעדות ובתי קפה רבים, וכמובן מיד נזכרה כי לא רחוק מהמסגד ישנו גם בית כנסת.
תמונת המסגד ורחבת המסעדות -
עוד היא נזכרה וסיפרה לי כי אבי היה נוהג לשחות מאותה נקודה לצד השני של המיצר, ואם חס וחלילה הוא היה מתעכב בדרך חזרה, אזי אמו המודאגת הייתה מחכה לו על הרציף.
אחרי שתייה של קפה באחד מבתי הקפה ואחרי סיבוב רגלי במקום, ומבלי שהצליחה להיזכר היכן היה ממוקם ביתו של אבי, המשכנו לנקודה הבאה, רציף המעבורת ב- רומאלי Rumeli, לשם אמא נהגה לבוא עם בני משפחתה לאכול ביירק berec שהוא סוג של מאפה העשוי שכבות של בצק דק וגבינות.
כאשר המונית הורידה אותנו במקרה ליד רציף המעבורת, אמא מיד הצביעה על המקום ואמרה "כאן היינו יושבים על המרפסת ונהנים מהנוף",
תמונת רציף רומיילי -
אולם כאשר התקרבנו למקום התברר כי תחנת הרציף נסגרה והמקום הפך למסעדה מודרנית.
תמונת שלט המסעדה -
מאוחר יותר, כאשר שוחחנו עם שני דייגים מקומיים, ושאלנו היכן בכל זאת נוכל לאכול את הביירק, התברר כי מאז שהמקום הישן נסגר, לא עושים יותר באזור זה את המאפה הזה.
תמונת הדייגים -
לאור זאת עשינו סיבוב קטן לאורך הרציף, וכשאמא נחה על ספסל לאורך הטיילת, אני הלכתי לראות את פתחו של מבצר צלבני שהפך למוזיאון הנמצא בקרבת מקום.
החלטנו לחזור למלון למנוחה קצרה ואז ללכת למקום מגוריה מאז היותה בגיל 11-12 לערך, ועד לנישואיה בשנת 1946 ולעלייתה לישראל.
מפת היעדים של אחר הצהריים הזה -
אחרי מנוחה קצרה, יצאנו רגלית למקום מגוריה. המסע החל מרחבת טקסין דרומה לאורך רחוב istiklal (שפירושו עצמאות ) שמהלכו היא ראתה את החשמלית הישנה מסיעה אנשים ואמרה לי שהיא חשבה שהחשמלית הושבתה ואינה פועלת יותר, בעוד שבעבר היא שימשה כלי תחבורה עיקרי, ולכן מיד הבטחתי כי בחזרה, היות ומדובר בעליה, ניסע בחשמלית.
תמונת השוואה משנות ה- 40 כאשר בתמונה הראשונה החשמלית נראית בצד שמאל על הרקע של דודי משה ואחי ואילו בתמונה התחתונה החשמלית מופיע בפינה הימנית העליונה של התמונה ביחד אם אמא ואחיה משה -
אמא והחשמלית במועד הביקור בשנת 2009 -
במהלך ההליכה לאורך רחוב העצמאות, היא ציינה בפני כי היא למעשה חווה פלאשבק לשנים אחורה בהן טיילה במקום זה עשרות פעמים.
תמונה עדכנית-
בסוף הרחוב הגענו לתחנת הרכבת הנקראת tunnel, שם פנינו ברחוב שמשמאל לתחנה, לרחוב הנקרא Galip dede, כאשר פנינו מועדות לשכונה הנקראת Beyoglu ( bey= אדון, oglu= בן ), וכיום ברחוב זה יש חנויות כלי נגינה רבות, ירדנו בו לאורכו, כאשר בשלב מסוים אמא לא זכרה האם אנו קרובים למקום מגוריה או לא ואז שאלה מישהו והתברר לה כי המגדל שחיפשה מגדל גלאטה Galata kulesi היה ממש מעבר לפינה.
תמונת המגדל -
כאשר הגענו לפינה ואמא ראתה את המגדל, מיד נזכרה ברחוב שבו היא התגוררה בילדותה. אחרי מנוחה קצרה התחלנו לרדת ברחוב שבו היא התגוררה שנקרא בעבר Yazigi sokak שפירושו "הרחוב הרשום", שבינתיים שינה את שמו ל- Serdar ekrem.
במהלך ההליכה לאורך הרחוב, אמא ניסתה לזהות את הבניין שנקרא אז "דירות היהלומים" Elmasli apartament, שהיה ממוקם לפי זיכרונה במרכז הרחוב, אך היות וחלו שינויים רבים ברחוב וכמו כן חלק גדול מהבניינים נמצאים בשיפוץ או מוזנחים לחלוטין ואיש לא מתגורר בהם, היא התקשתה לאתרו ורק אחרי תחקור שלי, הצליחה להצביע על בניין מסוים ואמרה שככל הנראה זה הבניין, על לפי מראהו החיצוני.
תמונת הבניין שאמא מצביעה עליו -
במהלך ההליכה היא סיפרה כי פעם חיו ברחוב זה יהודים רבים וכמו כן גם יוונים ושכולם היו בעלי אמצעים. כיום האוכלוסייה התחלפה לאוכלוסייה מעוטת יכולת, כמו כן אמרה כי סביב המגדל לא היו כל כך הרבה בתים ובטח לא גבוהים כל כך, ולכן ניתן היה לראות את מגדל גלטה מכל מקום ולכל אורכו.
לסיום עלינו לחשמלית וחזרנו עד לרחבת טקסין לסעוד את לבנו. בסיום הארוחה חזרנו שוב למלון למנוחה קצרה לפני שנצא בערב לאכול את הביירק שכל כך רצינו לאכול עוד בצהריים ברומאלי, אלא שנאלצנו להתפשר ולאכול אותו באזור רחבת טקסין.
למעשה מה שקיבלנו וטעמנו לא דמה למה שאמי זכרה מבחינת המראה והטעם, אבל זה היה בכל זאת טעים בפני עצמו.
19/9/09
היום החלטנו להתחיל ממקום מגוריה מאז הייתה ילדה קטנה, בת 4 לערך, דהיינו למקום מגוריה מאז שסבי וסבתי חזרו שוב מיוון לטורקיה, ועד הגיעה לגיל 11-12 לערך.
מפת היעדים של יום זה -
לשם כך יצאנו כרגיל לרחבת טקסין ועלינו לאוטובוס שיסיע אותנו לאזור אמינונו Eminonu וירדנו בחזית שוק התבלינים Misir cursisi והמסגד החדש Yeni camii. בדרך לא ניתן היה להתעלם מההתרגשות שאחזה בה שאוטוטו היא תראה את מקום מגורי ילדותה.
בדרך ל"אמינונו" היא הצביעה לי מהאוטובוס על המקום שבו נערכה מסיבת החתונה שלה וסיכמנו שיותר מאוחר בדרך חזרה נבקר במקום.
כאשר ירדנו ברחבה שליד שוק התבלינים והמסגד, ראינו מספר גונדולות ענקיות שמוכרות דגים בלחם לבן, ומיד אמא אמרה כי בעבר אבי היה נוהג לדוג במקום בסירה קטנה, ובסיום הדייג אבי וחבריו הדייגים היו יושבים לאכול במקום, וכי גם אז היו מוכרים דגים בלחם לבן, רק שהדבר התבצע מסירות יותר קטנות, ולכן החלטנו שאת ארוחת הצהריים נעשה במקום.
בכדי להגיע לבית מגוריה של אמא, היה עלינו להגיע ראשית לתחנת הרכבת הנמצאת בסירקזי sirkeci שממנה היה ניתן לנסוע לאירופה ולהגיע עד לפורטוגל, עם החלפת רכבות, ולכן נאלצנו לשאול איך להגיע אליה.
אחרי שקבלנו הסבר, נכנסנו לרחוב המפריד בין השוק למסגד הנקרא Yeni camii cad. והמשכו ברחוב Hamidive cad. עד לצומת של תחנת הרכבת, ונהג מונית מבוגר ששאלנו אותו ושזכר את מקום מגוריה, הסביר לנו כיצד להגיע לשם.
תמונת תחנת הרכבת מבפנים -
המשכנו לרחוב Muradiye עד למזלג הרחובות ואז פנינו לרחוב השמאלי הנקרא Nobethane cad. וכאשר הגענו ממש לקצה הרחוב אמא מייד נזכרה בגינה שהייתה ממוקמת בסמוך למקום מגוריה הנקראת גן השושנים Gulhane parki, אך את הרחוב אמא לא זיהתה, ולכן נאלצנו לשאול שוב מקומיים ורק אחרי מאמץ מה התברר שמדובר ברחוב המקביל לפסי הרכבת, ולשם כך פנינו שוב שמאלה לרחוב Hatun sk. ובסופו שמאלה לרחוב Istasyon arkasi sk. שבעבר נקרא רחוב הברזל Demirkapi, שזהו הרחוב שבו התגוררה בילדותה.
היות והרחוב עבר שינויים רבים וכמעט לא נשארו בו בניינים ישנים, היה בלתי אפשרי לאתר את המבנה המקורי לפי זיכרונה של אמי, אך היות והבית היה ממוקם במרכז הרחוב, אתרנו בית שככל הנראה הוקם במקומו.
תמונת הבית -
במהלך ההליכה לאורך הרחוב הראשי, מהמסגד החדש לתחנת הרכבת סירקז'י, אמא סיפרה לי כי סבי היה נוהג להסיע אותם באופניים או לקחת אותם רגלית, כל יום, לבית הספר אליאנס הנמצא בשכונת galata שממוקם לא רחוק ממקום חתונתה ובית הכנסת שבו נערכה החופה, וכמו כן הצביעה על מגדל גלאטה הניתן לצפיה מהמקום שהיינו בו.
לשאלתי מדוע הוא לקח את אמא ואחיה רגלית ולא הסיע, היא ציינה כי הסיבה לכך היא העלות הכספית של ההסעה ושאף למימון הלימודים בביה"ס אליאנס, סבי וסבתי נעזרו בקהילה היהודית, בכדי שלא ילכו לביה"ס הממשלתי שהיה חינם אך החינוך בו היה פחות טוב.
חשוב לדעת למתעניינים, כי בסמיכות ל- Gulhane parki שהיה ליד מגורי אמא בילדותה, נמצא ארמון ומוזיאון טופקאפי Topkapi המפורסם ועוד כמה חפירות ארכיאולוגיות מעניינות.
בסיום הסיור הזה, ולאור ההתרגשות והמרחק הרב שפסענו, אמא ביקשה לחזור למלון על מנת לנוח ולאגור כוח, אך לא לפני שישבנו לאכול דגים בלחם לבן לחופי המיצר.
בשעות אחה"צ אחרי המנוחה, יצאנו שוב לדרך לראות את אולם החתונות, בית הכנסת וביה"ס שבו למדה אמא, ולשם כך שבנו בחשמלית עד לתחנת ה- tunnel , בירידה אמא נזכרה שצריך להיות ליד התחנה רחוב שכולו מדרגות, ולכן פנינו מהתחנה ימינה כך שהמגדל מולנו, ושוב פעם ימינה ומיד שמאלה לרחוב Nergiz שאמנם היה כולו מדרגות, מדרגות.
מפת מסלול אחר הצהריים הזה זהה למפת היום השני.
בסוף רחוב המדרגות, כשלא מצאנו את אולם החתונות, שאלנו שוב לגבי מיקומו והסבירו לנו שהמקום הישן כבר לא קיים ויש מקום חדש ושעל מנת להגיע אליו צריך לפנות שמאלה ומיד ימינה. כאשר פנינו שמאלה לרחוב Mesrutiyet cad. אמא מיד זיהתה בנין מרשים שהיה פעם קומפלקס של אולמות חתונה וכיום הוא בניין ממשלתי, כשפנינו ימינה בהמשך הרחוב הקודם, נגלה לפנינו המקום החדש.
תמונות אולם החתונות הישן שהפך למשרדי ממשלתיים -
ותמונת של אמא על רקע האולם החדש -
כאשר היינו בנקודה זו, אמא ראתה בהמשך הרחוב את ה"חליס" Halis כפי שהוא נקרא בפי המקומיים או בשמו המערבי "קרן הזהב" Golden horn, שהוא למעשה מפרצון בצורת אצבע הנמצא בחלקה האירופי של איסטנבול, ואמא נזכרה כי כאשר היו מגיעים קרובים לבקר את נלי ולאה הדודות של בקי (האחיינית של אבא), שגרו לא רחוק משם, הם היו באים בסירה לגדות המפרץ ועולים ברגל למעלה.
ירדנו מעט ברחוב עד לצומת הקרובה ואז הצביעה מימין על בניין שבו גרה דודתה עליזה ג'יברה שאביה יצחק היה האח של סבא, וכאשר פנינו לאחור לכיוון רחוב Buyuk hendek cad. היא הראתה לי שוב את מגדל גלטה במלוא הדרו, זה המקום היחיד ממנו ניתן לראות את המגדל ממש לכל אורכו.
עכשיו היא ביקשה להיכנס לרחוב הנ"ל ולהראות לי את בית הכנסת שבו נערכה החופה, ביהכ"נ "נווה שלום" Neve shalom, ואמנם אחרי דקות ספורות הגענו לבית הכנסת, צלצלנו בכדי להיכנס לתוכו, אך לא אפשרו לנו ולכן הסתפקנו בלראות את המקום מבחוץ.
אמא הובילה אותי עוד שני רחובות קדימה לרחוב Sair ziya שם היה ממוקם בית הספר בו למדה, ביה"ס אליאנס, אך לצערנו ביה"ס כבר אינו קיים, וצילמתי בנין שדמה, לפי זיכרונה, לבנין בית הספר.
תמונת ביה"ס -
בהמשך היא סיפרה על בית ספר "בני ברית" ששימש בשעתו יהודים עשירים ונמצא ברחוב סמוך, אך כשהגענו אליו התברר כי הוא הפך ברבות הימים לאוניברסיטה אקדמית צבאית.
תמונת האקדמיה הצבאית -
בסיום יום מרגש כזה, כל שנותר לנו לעשות היה לחזור בדרך שבה הגענו חזרה למלון. למזלנו הטוב בדיוק כשחזרנו החל לרדת גשם, שבהמשך אף התגבר.
20/9/09
יום זה הוקדש לשיט במימי הבוספורוס ובחליס.
מפת יעדי השייט זהה למפת היעדים של היום הראשון.
לצורך השייט בבוספורוס נסענו שוב לאזור אמינונו Eminonu ומשם לקחנו מעבורת העושה סיור במייצרי הבוספורוס.
במהלך השייט ראינו הפעם מכיוון הים את : מקום מגוריה בילדותה, דהיינו את שכונת סירקזי Sirkeci ואת פארק Gulhane parki.
תמונת השכונה מכיוון הים -
את כפר הולדתו של אבי אורטאקיי Ortakoy, כולל המסגד,
תמונה אמא על רקע הכפר של אבא -
את המקום שבו נהגה אמי לבלות מדי פעם ברומאלי Rumeli ,
וכמובן את המצודה הממוקמת באזור זה,
בתום חצי שעה של שייט שבנו לנקודת המוצא, והמשכנו במעבורת אחרת לשייט בחליס ולראות את מקום מגוריהם של חלק אחר של משפחתי במעלה מפרץ זה.
מיד לאחר שהספינה החל לשוט אמי אמרה שנעבור ליד אקדמיה צבאית, אמנם במקום שהיא חשבה שהיא ממוקמת היא לא הייתה אבל לאחר מספר דקות נוספות היא זיהתה את הבניין שהוא הסימן של האקדמיה.
תמונת האקדמיה -
לאורך השיט היא אמרה לי מספר פעמים כי בזמנו הבנייה לאורך המפרץ הייתה דלילה מאוד וכל מה שנראה היה נוף ירוק, וכי כיום הכל מכוסה בתים ובצפיפות, למעט החופים.
במהלך השיט חזרה, היא הראתה לי את מקום מגוריהם של חלק אחר של משפחתי, במקום הנקרא Fener, שם התגוררו רוזה, גרסיה ושלמה האחים של סבתא.
לסיום שבנו לנקודת המוצא ומשם בחזרה למלון.
תמונת הרציף וסביבתו -
השיט הזה אפשר לאמא לראות את כל המקומות שראינו בימים הקודמים, אך הפעם מכיוון הים כפי שהיא נהגה לעשות בצעירותה וכמו כן לחוות שוב את השייט במימי המייצרים הללו, משהו שהיא תמיד דיברה עליו.
21/8/09
ביום זה חשבנו לצאת שוב לאיי הנסיכים, ולרדת בשלושת האיים האחרים שלא ביקרנו בהם ביום הראשון, אך כבר במהלך ההליכה לכיכר טקסין בכדי להגיע לרכבל ומשם למעבורת, התחיל לרדת גשם והיה ברור שחבל לצאת לאיים במזג אויר כזה היות ולא נוכל לממש את התכנית שלנו ולטייל בהם רגלית, ולכן חזרנו למלון.
לשמחתנו במהלך היום, התבהר מעט והחלטנו לצאת לרחובות שסביב רחוב העצמאות. הגענו לכנסייה הממוקמת בסמיכות לכיכר ואף נצפית ממנה, אך לצערנו, עקב יום הביקור יום שישי, לא יכולנו להיכנס לתוכה ולכן הסתפקנו להתרשם ממנה אלה רק מבחוץ.
בערב יצאנו לטייל בגינה ציבורית הממוקמת בכיכר טקסין, ושבמהלך הימים ששהינו באיסטנבול התקיים בה יריד ולכן היו בו דוכני מכירה וזאת בנוסף למתקני שעשועים ובתי קפה הקיימים במקום דרך קבע, ואחרי סיבוב במקום ישבנו לנו בבית קפה מקומי לשתות בירה וקפה, תוך המתנה לסיום הגשם כך שנוכל לחזור רגלית למלון.
22/8/09
כאשר התעוררנו ביום זה, גילינו כי גם היום גשום, ולכן היה ברור שלא ניתן לצאת ולטייל למעט גיחות קטנות לרחוב העצמאות ולסביבת המלון, ובכל פעם כאשר החל לרדת גשם, נאלצנו למצוא מקום מסתור עד יעבור זעם.
במהלך היום רכשנו מוצרי מאפה ודברי מתיקה (בקלאווה ורחת לוקום), עבורנו ועבור אחרים. במהלך הקנייה בעלי המקום התלהבו מאמי ומעובדת היותה ילידת איסטנבול, והזמינו אותנו לטעום, בנוסף למה שקנינו, גם דברים אחרים מתוצרתם, ואני חייב לציין שהיה טעים במיוחד.
23/8/09
יום זה היה מוקדש כולו לנסיעות חזרה, בבוקר נסענו לשדה התעופה באיסטנבול וטסנו לישראל וחזרה הביתה.
לסיכום
על פי התרשמותי ותחושתי, הנסיעה הזו השאירה על אמא רושם רב. כי זמן ממושך לאחר מכן, היא עוד סיפרה לכולם ובמיוחד לבני המשפחה על המסע, החוויות והזיכרונות שהיא חוותה במהלכו.
כל המסע הזה במנהרת הזמן, לא היה מתאפשר לולא זכרונה המופלא ויכולתה לתקשר עם בני המקום בטורקית רהוטה, כאליו לא חלפו להן 61 שנים מאז עזבה.
לי היה ברור שלא טעיתי כשהתעקשתי לצאת אתה למסע הזה, והחוויה שאני חוויתי במקביל, לא תסולא בפז.
את כל התמונות של מסע זה תוכלו לראות בלינק הבא- ......................
לפניות לכותב shark4162@gmail.com
© Copyright to seekingtheworld.com זכויות יוצרים לאתר