רשימת הכתבות בפייסבוק- הכתבה הפותחת בכל יעד

10 אוגוסט, 2015

זמן איים- האי קיאה (KEA (Tzia

לכתבת הפתיחה על איי יוון- לחץ כאן

האי קֶיאה, KEA המכונה בפי המקומיים ציאה TZIA מצוי בחלק הצפון מערבי של האיים הקיקלידים. הוא הקרוב יותר ליבשת יוון מבין קבוצת האיים הזו, מה שעושה את ההגעה אליו לקלה ומהירה דרך נמל lavrio הקרוב לאתונה (שעה נסיעה באוטובוס). האי הזה גם זוכה לעצירה הראשונה של ההפלגה מפיראוס לשאר האיים הקיקלידים. 


האי קֶיאה נחשב ל"אי של האתונאים" מכאן שהוא זוכה יותר לתיירות מקומית ערה של יוונים הבאים אליו בסופי שבוע ובחגים. גם תיירים מחוץ ליוון מגיעים, אך בכמויות מזעריות יחסית. לבאים מכיוון הים, קיאה נראה אי דיי חשוף, אך לא כך הדבר, מדובר באי פורה למדי וגדול יחסית. שם גם ניתן להרגיש את יוון הפחות מפותחת, זו שרוב התיירים המגיעים ליוון למעשה מחפשים, מקום טוב לנקות את הראש באי שקט ונעים. הוא גם אי מצוין להתחלה של סיבוב באיי הקיקלידים, כי הוא מקושר היטב במעבורות, לשאר האיים הקיקלידים.

אפילו לא שעה של שיט ואנחנו באי הקיקלידי הראשון שלנו. מהמעבורת הוא נראה קצת מאכזב. המוני האתונאים שיורדים איתנו, הולכים למלונות הקטנים או לבתי הקיט שלהם שלאורך החוף. בעצם אין פה כמעט חוף והרצועה החולית הקטנה, שלצד הנמל, ממש לא מעוררת אצלי את בלוטות בגד הים. רק אנחנו, כלומר יוסי, בחרנו לנו מלון למעלה בהרים ובסמיכות לעיר הבירה, שזה רק 5 ק"מ מהחופים אבל בשלב הזה, עם התרמילים, אני עוד צריכה מונית.

נהגוס נחמדוס תמורת 8 אירו, שם שירים יווניים שניכנס ישר לאווירה. כשמתחילים לטפס בכביש, נשקף נוף נפלא של המון ירוק הרים, כחול ים ולבן בתים שזה יהיה הדגל שלנו לפחות לחודש הזה.
המלון מסתבר באמצע. לא בחוף ולא בעיירה. סתם תקוע בדרך על צלע הר. מה שמבהיר לי שכל יציאה או חזרה ממנו ואליו, תאלץ אותי להפעיל שרירים שאפילו לא ידעתי על קיומם. איך? איך היוסי הזה מוצא אותם, את המלונות המשונים הללו? ואפילו לא זול. מזל שהבאתי תרמיל ולא מזוודה, כי גם לחדר צריך לטפס מעלה בהמון מדרגות תלולות.


אני עייפה טיכו, כמו שאומרים במקורותינו, עוד מהלילה, אבל אחרי שרואים את הנוף המשגע מהמרפסת בחדר, מי יכול להתגבר על הסקרנות ולא לנצל את שעות האור שעדיין נותרו. כמובן שנלך, כדרכנו בקודש וגם בטיולים, להכיר קצת את הסביבה.

זהו! אני מאוהבת! הלכנו לאיטנו ועלינו כ- 10 דקות בהר לעיירה המדהימה הזו שנקראת קורה chora או הורה או חורה, בעצם השם הקדום שלה הוא בכלל IOULIS (JUL) Small town. אני בעוונותיי חשבתי שקורה זהו שמה ומסתבר שבכל אי יש מין הורה/קורה כזו שכל פרושה הוא "העיר המרכזית" או בשפתנו עיר הבירה של האי. 

העיירה הזו נכנסה לי ישר לנשמה. סמטאות ציוריות. שקט ושלווה, הזמן שעומד מלכת, הטברנות המזמינות והניקיון בראש מכל הרעש. כרגע נראה שאני יכולה להישאר פה לעולם. כך לפחות נדמה לי עכשיו. טיפסנו, ועוד טיפסנו ולהפתעתי לא היה לי קושי כל כך כי הכל נעשה ל-א-ט . עצי הזיתים, התאנים, הגפנים, העזים הרועות שם למטה במרחק. בתים מסוידים בלבן בנויים על צלע ההר כמו תלויים על בלימה וכמובן הטברנה עם הנוף הכי משגע. 


כמו תמיד אנחנו מנסים רק מאכלים מקומיים, ואני עוברת על האיסור של עצמי שלא לאכול מוצרי חלב, בשם אלוהי ה"חייבים לנסות" ובשם השכנוע העצמי, שזה טרי, שזה מעזים, שזה אורגני ושזה כל כך טעייייים! קיבלתי טעימות מכולן כי אי אפשר להחליט בין המטוגנת השרויה בלימון לבין המתובלת בחריפות מעודנת או בין זו שהם קוראים לה מקומית אבל לא טעמתי טעם נפלא שכזה בשום מקומות אחרים.

ואז מגיעים הדגיגונים המתפצפצים בפה מטוגנים עם בצל והעז המבושלת בתנור עם שבבי הגבינה הצהובה, ועל חשבון הבית יוגורט מטריף עם תפוחי עץ אפויים ולא לשכוח גם את היין והבירה. אוי מה יעשו לי אלוהי היהודים ואלוהי הדיאטה אחרי ארוחת שחיתות כזו.

תם הטכס! מותשים מעייפות ומלאים כחבית אנחנו מתנדנדים לאיטנו במורד ההר עד למלון ועוברים למצב צבירה נוזלי. כלומר נשפכים מעייפות בידיעה שבאי הזה נישאר יותר ימים ממה שחשבנו.

התנהלות הבוקר מתחילה בעצלתיים, בכוח מכניסים אותנו לזמן איים. ארוחת הבוקר, כמו כל החיים באי, לא מתחילה לפני השעה 9:00. למרות שהקוצים בישבן והסקרנות מעירים אותנו מוקדם ובא כבר לצאת, אנחנו מתחילים לזרום עם זה ומצליחים למשוך את הזמן עד הגזמה פראית של השעה 11:00. שוב הטיפוס לעיירה, שוב עליה תלולה לכיכר העיר לחפש את האטרקציה בהא הידיעה. כמעט כל אחד פה שואל אותנו אם היינו כבר או אם אנחנו הולכים לראות את האריה.



האריה??? ברור שזה מעורר את בלוטות הדמיון אצלי. ישר אני מפנטזת על טרומפלדור הגיבור הגידם ועל האריה השואג שלנו. הייתכן שגם להם יש איזה סיפור גבורה שכזה? ברור שנלך לראות את האריה השואג של קיאה. אחרי הרבה סמטאות צרות, מדרגות ושבילים בין עצי תאנה וגפנים, מעבר לאורך בית קברות מקומי, נמצאת האבדה והיא איך לאמר בעדינות, ככה ככה. לא שואג ולא נעליים סתם מחייך. האריה קצת זקן ועייף ובעצם דיי מאפאן אבל עדיין כשממש מתקרבים, ניתן לזהות שהוא מלך החיות ולא סתם עוד חתול.
בעצם מה אני בכלל רוצה מאריה שנחצב פה מאבן מקומית כנראה עוד לפני שנת 600 לפנה"ס? יש כאלה שטוענים שהוא נחצב ע"י אחד הארכיטקטים של האקרופוליס, והמקומיים נתנו לו שם חיבה "ליואנטס" LIONTAS או "האריה של איוליס" (the Lion of Ioulis) כלומר הוא יווני אסלי ולא משלנו...



האגדה מספרת, שהאי קיאה היה פעם ביתן של נימפות המים. יופיין יחד עם יופיו של האי שלהן, גרמו לאלים לקנא. מאחר שיופי וקנאה היו תמיד מתכון לצרות ביוון העתיקה, האלים הקנאים שלחו אריה לשכב שם לרוחב האי. רק אחרי שנבנה גם מקדש לכבודם לצידו, יושרו ההדורים. אבל פסל האריה המחייך זוכר את כל המהומה האגדית עד היום. לא באמת ברור אם החיוך שלו הוא איזה מאפיין של התקופה או שזו תוצאה משעשעת של תהפוכות מזג האוויר. בכל מקרה, הוא ממשיך להיות הסמל המוערץ על האי. 


חום הצהריים של 35 מעלות, מבשל לי את המוח ואני נזכרת בשיר "פרפרים בכל מיני צבעים, ירדו אליי ביום אביב נעים.." אופס. מה נזכרתי עכשיו בקיקשקתה ובשירים ישראלים? אני הריי באיים. וכאן בדרך יש עכבישים בגודל אקסטרא לארג' עם קורים באורך שני מטרים. עוד סימן לגששים שכמונו, שאריה, אריה, אבל איש לא עבר לידו כבר הרבה ימים. 

מאחר ואין איש ברחובות כי היוונים הם אנשים הגיוניים וחכמים (יותר מעבדייכם), אאלץ לחטב את החלק החושב שלי ולחזור למלון לסיאסטה ארוכה. רואים כמה מהר אני מאמצת הרגלים של אחרים? (כשזה נוח לי). 

רק עבר זעם החום, וחיש לא כל כך קל, אני שוב במעלה ההר. מרחוק שומעים מוזיקה בכיכר. גם כן כיכר.. רחבה קטנטונת שרק עד שם מגיעות המוניות ובעונה (שמשתנה כל פעם בהתאם לכמויות התיירים) גם אוטובוס. משם לך תסתדר עם כח חמור אחד על שתי רגליים או עם כח חמור טורבו על 4 .


בעיתוי מוצלח אנחנו נוחתים בדיוק באיזו חגיגה של תחילת הקיץ או משהו דומה. ילדים צעירים מנגנים בחמת חלילים יוונית עשויה מעור חזרזיר, ילדים אחרים מזמרים ונגנים מבוגרים מרקידים את הסובבים. חגיגה כל כך חמה ואותנטית מזמן לא ראיתי. גם מזג האוויר שמשתנה פתאום לקור וגשם שמתחיל לזרזף, לא מבריחים אף אחד אפילו בחצות, כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק גם ביוונית.






מה עוד לא אמרתי על זמן איים? כמובן. שאי אפשר להזמין מונית לפני השעה 10:00 וכל זה למה? כי "כל" המוניות, שזה בערך 3-4 בכל האי, ממתינות בנמל למעבורת או שהן מוזמנות יום קודם. שעת הגעת המעבורת זה קודש בקיאה ואי אפשר להזיז בדיוק כמו מיסה בכנסיה. אז.... המלון שלנו למעלה וחברת השכרת הרכב למטה בנמל. גם שם נחים מהמנוחה ולא פותחים לפני שהמעבורת פוערת את פיה ושופכת החוצה אורחים. בעצם בחברת ההשכרה שוב נחים מהשעה 14:00 ופותחים רק לכבוד המעבורת הבאה ב 18:30. מה אגיד? מחד הגיוני, מאידך גם הגיוני, שהריי מה יעשו בשעות המתות הללו? 




טחנות מים, טחנות רוח ושאר אטרקציות

עם מכונית שכורה אני מרגישה שקיבלתי כנפיים ואפשר לתור את האי. יוסי המסכן עבד שעות נוספות בחדר במלון להעביר את הסימונים גם על המפה החדשה שקנה באתונה. ערב שלם הוא "בילה" בסימון עיגולים מסביב לנקודות בגודל חריוני זבובים על המפה הזו כי הוא כמובן ירצה לראות את כולן. כתוב בפרוש לידן "התיישבות פרה היסטורית" ומי אם לא מיסטר-אוהב-עתיקות שיפספס אחת? היו גם כל כך הרבה נקודות נוספות שהיו לדעתו "מעיינות" או נקודות מים וגם הן הצטרפו לסימונים יחד עם כל טחנות הרוח. על פי המפה, האי הזה הוא ארץ פלגי מים לא פחות. הוא סימן שם ואני פינטזתי גם על התמונות היפות שיצאו לי וגם ובעיקר על המעיינות המפכים בדרך להפיג את החום. 

אנחנו מחפשים את הסימונים הללו כל הדרך, נוסעים בלי סוף וחוזרים אחורנית, כי אולי זה פה ואולי זה שם איפה שכבר עברנו? מרימים עיניים לשמיים, מקרטעים עם הרכב אפילו בדרכי עפר לא עבירות, כי נווט/נהג כמו יוסי לעולם לא יוותר על הזדמנויות לנסות איך רכב קטנטן עובר במקומות בהם אפילו טנק יכול להיתקע. ו....? נאדה! אין כלום! וגם לא נתקענו אפילו לא פעם אחת.
חשוב לציין שבקיאה אין הרבה דרכים סלולות, והן קשות לנסיעה ברכב רגיל, לכן מומלץ שמי שאינו מיומן, לא  ינסה לנסוע בהן ברכב רגיל, אלא ברכב 4X4 או עם טרקטורון.

רק אחרי ש"פיספסנו" כמה וכמה כאלו נקודות מסומנות, מסתבר שזו בכלל מפה טופוגרפית ו"טחנות הרוח" הדימיוניות של מחשבותינו או ה"מעיינות" הן רק נקודות שאיבה (במקרה הטוב) או סתם נקודות של חיבורי מים. בקיצור לא מים ולא נעליים וחם בטרוף. 

החלטנו להתנחם בחיפוש חריוני ההתיישבות העתיקה, כשאני מתפוצצת מצחוק מהשם שהדבקתי להם, כי גם ההתיישבויות הפרה היסטוריות הללו לא קיימות באמת. המקסימום שמצאנו זה איזה גל אבנים או גיבוב אבנים של איזה קטע קיר הרוס, שהיה אולי דיר עתיק על גבעת "חירט אל טאנק", ברוב המקרים לא ניתן לזהות שהיה שם משהו בכלל, לאלוהיי החוקרים פתרונים. 


גם ככה אין שילוט מוצלח באי ובכל זאת הנווט המהולל מצליח למצוא את ה"כנסייה" ו"המבצר". כל מה שרואים מהם אלו קונסטרוקציות אימתניות כהכנה לשיפוצים ושחזורים. כל כך צפוף הרכיבו אותן שאי אפשר לראות מגדל או שרידים. וכמובן, כמו הרבה מקומות אחרים, זה סגור למבקרים. הכנסייה הזו כל כך רחוקה מכל דבר, כל כך מוזנחת, שאין מצב שהיא תהיה פתוחה אי פעם.


אם אין טחנות ואין כנסיות, נלך על החופים והמפרצים. הראשון בדרך הוא פיסוס (PISSOS) שממש מעצבן כשמו באנגלית. מקום שיכול להיות פינת חמד, מוזנח עכשיו ומלוכלך כי לא מנקים פה באופן קבוע רק בעונה. יש תא מעץ כמלתחה להחלפת בגדים אבל אין אפילו פינה אחת לפיפי. בקצה החוף זוג צעיר מקים מסעדה שתהיה מוכנה כנראה בעוד חודש. אולי העסק הזה יעזור לאיש הצעיר, שהוא בכלל עורך דין אבל עובד באיטליה כמוכר מכוניות, לחזור הביתה. הכינו לנו קפה, נתנו סיפתח להצלחה ואנחנו לחוף הבא. 

KOUNDOURAS היא עיירה עם חוף נחמד, אבל גולת הכותרת היא ביציאה ממנה. יש טחנות רוח!!! גדולות, בנויות מאבני המקום. לזו חסר גג, להיא נתלשו הזרועות, לאחרת תלשו את כל הקש ורק חלקן צבועות בלבן. ככה שונות האחת מהשניה כמו בני אדם. מרבית הבתים פה סגורים, נטושים, חלקם רק שלדים עומדים בפיות פעורים ואי אפשר לדעת אם זה בגלל התאריך המוקדם של השנה או שגם לכאן הגיע המשבר בכלכלה.



ומה עם קצת ספורט?

לחובבי הז'אנר של קריעת תחת והזעה גם בחופשות, יש הרבה מקום לעשות ספורט. בעיקר ההליכות/ריצות כי יש בקיאה הרים למכביר. אז כשנמאס לנו כבר לטפס לקורה שעל ההר, החלטנו שנשנה כיוון ונרד לנמל. "זה רק 5 ק"מ וזה לרוב בירידה, כמה קשה זה כבר יכול להיות?" ניחמתי את עצמי. אז.... להפתעתי זה לא היה קשה. אולי בגלל פינטוזי על המסעדות שבנמל ואולי כי נמאס לי להיות "קוטרית" כושר כל הזמן. בהחלט הייתה תחושה נעימה של הצלחה במשימה מה גם שהנופים עשו את העבודה והסיחו את הדעת. כמובן שיש בשפע את הספורט הכי פופולרי שזה "בטן – גב" לאורך החופים, בזה יש רבים שמצטיינים.


גולת הכותרת התגלתה שם למטה בנמל. כנראה מזכרת מהמשחקים האולימפיים. לא! לא אלו בריו, אלא אלו העתיקים. בסוף כל חודש מאי, בכל שנה (אני לא סגורה על התאריך) מתקיימת באי תחרות ריצה לקטנים ולגדולים. כל תושבי האי מתקבצים מי להתחרות ומי לעודד וכל שאר הסיבות שלא להישאר ככה סתם בבית אלא להתמנגל. 

ישנו מרוץ למבוגרים שלטעמי קשה. ריצה מהנמל לעיר הבירה קורה למעלה בהרים וחזרה. כלומר ריצה של לפחות 12 ק"מ של עליות וירידות. וישנו המרוץ לילדים שמרגש יותר לטעמי ומעלה חיוך, בחלק המישורי מהקצה הרחוק של הנמל ועד קצהו השני. להערכתנו הזהירה זה בסה"כ כ- 500 מ'. מקסים לראות את הילדים הגדולים יותר רצים כשההורים מצלמים בלי הפסקה ואת ההורים לקטנים בני שנתיים שרצים יחד איתם, לכולם מספר מסודר מוצמד לחולצה וכולם מקבלים איזו מדליה למזכרת. המנצחים גם יקבלו גביע מוזהב כמו שמחוייב. 




מה עוד?



אין כמו לחגוג את סיומו של יום חיפושים מביכים ומאכזבים במנזר. שם נוכל לשבת ולהרהר איך התברברנו. כמו כל המנזרים והכנסיות היווניות, הנזירים סיפחו לעצמם את המקומות הכי יפים, הכי מיוחדים והכי חולשים על הכל. מנזר קסטריאני KASTERIANI יושב על קצה הצוק, כולו תכלת לבן. הנוף הנשקף ממנו עם המפרץ, הוא אחד היפים שבאי. 

אבל החגיגה בהא הידיעה של היום היא המלון החמוד להפליא באוטזיאס OTEZIAS. נקי, מטופח, צמחיה פורחת בכל פינה וכילה ענקית ורומנטית שעוטפת את המיטה. לו רק ידעתי כמה אזדקק לה. להיכנס לבריכה כבר קר בשעות הערב, כנ"ל לגביי חוף הים. כל שנותר זה להתענג במסעדה סמוכה מצוינת ועם בקבוק היין, אבל בלי המרפסת הצופה על הנוף. יתושים בגודל הליקופטר קטן עושים עליי באזז..

העיירה AGIA IRINI נחשבה לעיר הבירה העתיקה של האי קיאה. ה"מפנטז עתיקות" שלי שוב מתאכזב כשרואים גדר ומאחוריה כמה אבנים, עשב יבש ועזובה. על מנת לשמח אותו קצת, אני מוכנה לעלות למעלה בהר אל המגדלור העומד בכניסה לנמל. המקום לא וואו! אבל נחמד לי לפגוש אתונאים עם אנגלית רהוטה, שמטיילים גם הם שם ולשוחח אתם על המצב במדינה שלהם.



ואי אפשר בלי האוכל היווני

האוכל באי הוא גם חגיגה לחיך וגם אופציה למפגשים מקסימים עם המקומיים. איזה מזל שאנחנו לא אוהבים את המסעדות המפונפנות לתיירים. כשנוסעים בצידי דרכים, אפשר לגלות הפתעות קולינריות מדהימות ולהנות מהכנסת אורחים בלתי אמצעית.

בקורה, עיר הבירה המתוקה של האי קיאה, אנחנו פוגשים את רולנדו השף מקורפו ואת אנטוניס בנו, שאת סיפורם אוסיף בהמשך.



נכון שזה מוזר שגם בנסיעות בדרכי העפר הצידיות, נעשים רעבים? במצב כזה תמיד מומלץ לחפש לטרוף משהו, שחלילה לא נטרוף האחת את השני. בצד הדרך, נדמה לנו שחלפנו על איזה שלט קטנטן של טברנה ויוסי נוסע רברס חזרה כאילו היה זה קדימה.



חצר רחבת ידיים, שיחי בוגנביליה פורחים באדום עז מלוא העין. בפינה יושבים להם כמה אנשים מבוגרים ומשוחחים בקול רם. מבוגרים זה רק כי לא רציתי לקרוא להם זקנים. J אין שום סימן חיצוני שזו אכן מסעדה ואני מתכווצת מה"לא נעים" ומהתחושה שסתם אני מפריעה לשיחת רעים. 

בכל זאת גבר מבוגר ניגש לעברי. אולי הוא בעל הבית שהבין בלי מילים או ששמע איך שהבטן מקרקרת לי והזמין אותנו לשבת. פרט לידיים, לעיניים ולחיוך רחב ולבבי אין לנו שפה משותפת, אז מה בעצם נאכל אם אנחנו כמעט כופים על זקנה חביבה לעזוב את האורחים שלה ולהאכיל אותנו? היא מזמינה אותי למטבח ומראה לי סירים גדולים מכוסים ובהם תבשילים שונים ומריחים נפלא. אבל אנחנו הריי רוצים רק ארוחת בוקר. האצבעות באות לעזרתי. קודם אני עושה בהן "לא, לא, לא". אחר כך אומרת את זה גם בקול באנגלית, למרות שיכולתי להגיד את זה גם בעברית כי היא עדיין שומעת שפות... J

אני מצביעה על ביצים שמונחות בפינה, מצביעה על קישואים קטנטנים, וכך גם על עוד מוצרים והיא מרכיבה לנו ארוחה על דעת עצמה ולמיטב הבנתה. כשאני משחררת מעליי כל אחריות לתוצאות, וזה נעשה כל כך שליו לשבת בצל הבוגונוויליה.



הגיעו גבינות נפלאות מעשה ידיה, זוקיני (קישואים) קטנטנים מבושלים בשמן זית עדין, עגבניות עסיסיות עם טעמים וריחות ששכחתי מזמן שקיימים, ביצים מקושקשות בכמות לגדוד רעב עם נקניק. לקפה היא הוסיפה עוגה חמה שרק עתה נאפתה. הכל שם היה כל כך טעים ונעים וכמעט שהתנחלתי שם לתמיד.

כשאין מה לעשות באיים, או בהמתנה למעבורת, תמיד אפשר לישון, או לאכול או להשתטות. מטעמי נוחות ומקום אנחנו בחרנו בשתי האפשרויות האחרונות. 
הכנסייה ממש מול הרציף מספקת את האופציה להפוך לאב יוסף ולבתולה מריה (נו לא חייבים להתקטנן על הבתולה...) ישבנו שם למעלה במגדל הפעמון שעה ארוכה ורק עד שנגמרו לנו בקבוק היין והביסקוויטים ועד שהשמש החליטה להגיע בזווית מדויקת להכות בנו הכופרים. סיימנו אם כך את ה"או" האחד ועברנו ל"או " השני. מסעדות למטה כמובן שלא חסר, אז תפסנו אחת עם תצפית מצוינת בדיוק על המקום בו תעגון המעבורת. נהוג שבשביל לשבת במסעדה צריך להזמין משהו לאכול, נכון? אז החלטתי להזמין משהו שהבטיח איזה זיכרון ילדות רחוק. בתפריט היה כתוב : "הרינג + תפוח אדמה + בצל ירוק + לימון ושמן זית." אוי איך שאני פינטזתי לי על מנה של דג מלוח ובצל, ואוי מה שהגיע במקומו, צלחת עם איזה חומר לא מזוהה ורוד אפרפר מזכיר יותר איזו תערובת שאותה מורחים למניעת נזילות באסלה. 

רק על ההעזה לטעום מזה מגיעה לי מדליה. הטעם אכן היה בו זיכרון להרינג, אבל זה היה כל כך דוחה. השף אפילו התנדב להסביר לנו שזו האינטרפטציה שלו למנה שלמד באי- שם אחר. כמובן שהמלצתי מיד על חזרה למקורות ואני לעולם לא אדע אם יישם אותה או לא. בקיצור, תמצאו מה לעשות כשמחכים למעבורת אחרת במהרה תגלו מה שיעמום עושה לישבן.

לסיכום

קיאה, אי האתונאים, הוא אי קטן וקסום. קרוב מאד ליוון ועם זאת רחוק ומאפשר התנתקות ומנוחה. מומלץ להגיע באמצע השבוע ולא בסופו. אנחנו אישית מעדיפים את טרום העונה או סופה גם בגלל המחירים הנמוכים, גם בגלל שאין בעיה למצוא מקומות לינה, וגם וכמובן בלי צפיפות ההמון. 

במפה המצורפת תוכלו לראות את כל היעדים שבהם ביקרנו במהלך השהות שלנו באי, וכמה דגשים בסוף הכתבה-
כל אחד מכם יתכנן לעצמו את מסלול הנסיעה, ונדרשים כ- 4-3 ימים לכסות את כולם בניחותא.




כמו שכתבנו קודם, מובא כאן הסיפור של השף רולנדו ובנו כפי שנכתב ע"י בתיה בביקורינו השני באי, שנה לאחר הביקור הראשון.

25 מאי 2016 kea 

רולנדו
נכתב ע"י בתיה גוטליב

לא זכרתי את שמו. לא ידעתי כמעט אף פרט עליו. בקושי זכרתי איך הוא נראה, פרט לחיוך שלו הענק.
כן זכרתי איפה ניתן למצוא אותו באי הקטנטן וזכרתי שאמרו בלחש והערצה שהוא מקורפו, אי רחוק מכאן. 

אבל, הכי הכי זכרתי, לפרטי פרטים, את טעמם המופלא של המאכלים. את הצליל המפצפץ של הדגיגונים המטוגנים בגודל חצי אצבע שהוגשו בקערה גדולה. את טעם הארנבת ברוטב לימוני לצד תפוחי האדמה. את הזוקיני (קישואים) הקטנטנים והמתקתקים שבושלו בציר של עצמם עם שמן זית עדין להפליא ותובלו באורגנו שנקטף בהרים מסביב. וכמובן את היוגורט המטריף שמקבלים על חשבון הבית בתום הארוחה, כשלצידו קונפיטורת דובדבנים ביין או תפוחי עץ בקינמון בטעם אלוהי והכל תוצרת בית.

כמעט שלא היה לי קשר עם רולנדו השף הנפלא מקורפו, השף ששאב את מתכוניו מעומק תרבות אוכל איטלקית. כי אנטוניס, המלצר החתיך מילא לי את כל זמני. גבוה, יפה כמו אל יווני. עיניים שחורות בורקות. חיוך מלא שיניים צחורות ושיער גלי שופע שמתחבר עם זקנו המודרני. מלא חן, טוב לב וכריזמה. כמה יפה היה האפולו, אדוניס אנטוניס, הזה.

אני אכלתי והוא שרת והגיש. בין לבין גנב שיחות פילוסופיות על אלוהים וקיימות, על מהות האדם וייעודו. שופע ידע, קסם וסקרנות לכל. בזמן הקצר שבין המנות לשאלות, השתדלתי לתת לו תשובות מספקות מתוך הפילוסופיה היהודית, הסינית וממרומי גילי.

תהיתי בקול רם, לגביי עיסוקו. הכיצד בחר להיות מלצר כשהוא יכול להיות כל כך הרבה יותר. אבל הוא חייך אליי את חיוכו הקורן ואמר: "אני שחקן. באתי לכאן רק לעונת הקיץ על מנת להתפרנס".

כשתמה חופשתי כבר הפכנו לחברים טובים והיה קשה להיפרד מהילד הזה בגיל בכורי, אך תודות לאלוהיי הפייסבוק, יכולנו להמשיך ולהתכתב.

ורולנדו? תמיד היה שם למעלה במרפסת, צופה בנו בחצי מבט אך עסוק בענייניו ובאורחיו. בכל כמה דקות שמעתי את צחוקו המתגלגל אבל לא החלפנו בינינו מילים. תמיד היה מוקף בעדת אורחים מעריצים ונראה שנהנה מאד מכך.

ושוב הגעתי לאי הקטנטן. ושוב מיהרתי לעלות מעלה, מעלה במעלה ההר. את הדרך מהמקום הכי גבוה אליו המונית יכולה להגיע, עד למסעדה, גמעתי כמעט בריצה. ממהרת על המדרון המשופע בדרך סלולת האבנים. מחפשת בעיניי את הטברנה שלו. חסרת נשימה ראיתי אותה מתנשאת מעל כולן בקצה העיירה.

הלב התכונן לרגע שייפגשו עיניים, וייפגש חיוך. התיישבתי ליד "השולחן שלי" מאז ובמסעדה יש הס. אין אף אורח, אין אנטוניס ואין רולנדו בנמצא.

מלצר מנומס להחריד ניגש בחיוך לשרת אותי. האכזבה ניכרה על פני והוא ניסה בכל כוחו למלא את החלל שנפער. "כן, יש דגיגים טריים, טריים אבל הם לא כל כך קטנים. כן, יש זוקיני ויש עוד דברים..." אבל חסרה הייתה הרוח וחסרו המילים שבין המנות בתפריט.

"היכן רולנדו? היכן אנטוניס?" אני שואלת כמעט בלחישה. הוא מחייך בנימוס ומסביר "אנטוניס חזר לקורפו ואבא שלו, רולנדו, נמצא במסעדה החדשה למטה בנמל".

אבא שלו??? אני פוערת את עיניי כלא מבינה. עם כל השיחות שלנו, מעולם לא הסגיר את הפרט החשוב הזה. מוזר מה גרם לו לא לספר לי פרט טריוויאלי שכזה.

למחרת מצאתי את רולנדו בקצה הנמל. איש גדול וזקן בהרבה ממניין שנותיו. שערו הדק הלבין לגמרי, אסוף בקוקו מרושל. אך נותר החיוך הענק, מריר במקצת אבל העיניים כבויות ועצובות. זורבה מודרני. איש הנושא את כל העולם על כתפיו.

ישבנו יומיים יחדיו הוא דיבר ואני הקשבתי וניסיתי להפיג את הצער הרב. בדמעות סיפר על אנטוניס ואחיו הצעיר. על צער גידול ילדים. על גבר יפיפה בן ארבעים וחמש שלא מתבגר ורק רוצה להיות שחקן. על היותו אדם זקן שרוצה שילדיו ילכו בעקבותיו. על שאינו מבין דבר בחלומות של אנשים צעירים. כל שהוא מבין זה אחריות, משפחה ופרנסה. על חוסר היכולת לתקשר או לאחוז בהם.
ואני? אני כאבתי את שניהם.

תמונת של יוסי עם רונלדו


דגשים לביקור באי
בלילה הראשון עדיף ללון בעיר הבירה, כי יש מה לעשות ולראות בערב.
לו'ז המעבורות לאי מנמל לבריאו ראה בתמונה, נכון ל- 2016.

חברת השכרת הרכב הזולה נמצאת ליד הנמל ושמה Leon rent a car.
באי זה אין תחבורת אוטובוס המותאמת לזמני המעבורת, לצורך נסיעה לעיר הבירה והדרך היחידה היא עם מוניות, אותן ניתן להזמין מלשכת התיירות הממוקמת בנמל. ייתכן שבעונה יש אוטובוס.
יציאה מהאי לאי קיטנוס (האי הבא בשרשרת האיים) שלא בעונה (העונה היא מחצית יוני עד סוף אוגוסט), יש רק בימי שישי, ובעונה יש לבחון את תדירות המעבורות.

הגעה לאריה השואג
מגיעים לכביש הכניסה לעיר הבירה, ומחנים ברחבת החניה או בכביש העולה לעיר.
ממשיכים רגלית ישר לתוך העיר, נכנסים לסמטה צרה מתחת לגשר, שבסיומה פונים ימינה.
ממשיכים עד לכיכר המרכזית שבה נמצא גם בניין העירייה הישן מצד שמאל.
ממשיכים שמאלה בתוך הסמטאות, כאשר כל הזמן נצמדים לשמאל, ואחרי הליכה לא קשה של 1/2 שעה מגיעים לכנסייה, בהמשך הדרך מגיעים לבית עלמין מצד ימין, ומעט לאחר מכן בהמשך הדרך יש ירידה שמאלה לאריה.
יש שילוט חלקי לאורך הדרך.


מעט מידע על כמה אתרים
בנוסף לאתרים המסומנים במפה
האריה של קיאה - זה אריה מונוליטי ענקית הנמצא מזרחית לעיר.
טירה פרנקית Frankish Castle- היא נבנתה על גבעה במקום האקרופוליס העתיק של Ioulis. הקירות של העיר העתיקה נשמרים היטב סביב הגבעה.
המנזר של Panagia Kastriani - (המאה ה -18) נמצא בצפון מזרח האי ובנוי על סלעים תלולים, ומציע נוף פנורמי מרשים.
האזור בין קייפ סוניו (דרום יוון), האי קיאה והאי מקרוניסוס (שפירושו "לונג איילנד" ביוונית- אי לא מיושב)- נקרא קאבו דורו (Kafiraas בימי קדם). בשל זרמים שונים ורוחות הנושבות מכמה כיוונים, זה נחשב לאחד המעברים הקשים ביותר בים התיכון. למעשה, המשמעות של קאבו דורו היא לא "מפרץ הזהב" אלא פרפרזה של Cavo Duro, שמשמעותה "המפרץ הקשה".

נכתב ונערך ע"י בתיה גוטליב ויוסי לוי

לחץ כאן לכתבה הבאה על האי קיטנוס kytnos


הכותב יוסי לוי joseph levy הינו מומחה לאיסלנד iceland, המלווה קבוצות בנהיגה עצמית בלבד, והמתכנן מסלולי טיול לפי מידת המטייל.

לפניות לכותב shark4162@gmail.com
© Copyright to seekingtheworld.com זכויות יוצרים לאתר