רשימת הכתבות בפייסבוק- הכתבה הפותחת בכל יעד

20 ספטמבר, 2015

איסלנד וסחורות מישראל

כתבות מתוך עיתון הארץ

בירת איסלנד החליטה להחרים סחורות מישראל
בהחלטה הסמלית נקבע כי החרם יישאר בעינו "כל עוד יימשך כיבוש השטחים הפלסטיניים". דובר משרד החוץ: "הר געש של שנאה מתפרץ מבניינה של מועצת העיר ללא שום סיבה והצדקה"

"הארץ" 16.09.2015 20:54

מועצת עיריית רייקיאוויק, בירת איסלנד, החליטה אתמול (שלישי) להחרים סחורות מתוצרת ישראל. ההחלטה הסמלית קובעת כי החרם יישאר בעינו "כל עוד יימשך כיבוש השטחים הפלסטיניים". 

על פי דיווח ב"איסלנד מגזין", מטרתה של "הפעולה הסמלית" היא להוכיח את תמיכת מועצת העירייה במדינה פלסטינית, והתנגדותה ל"מדיניות האפרטהייד הישראלית". את ההחלטה הגישה חברת מועצת העירייה מטעם "הברית הסוציאל־דמוקרטית", ביורק וילהלמסדוטיר. 

סוליי טומסדוטיר, החברה במפלגה השלטת בעירייה, אמרה בראיון לתחנת הרדיו המקומית RUV כי החרם נועד ללחוץ על ישראל לחדול מהכיבוש. לדבריה, העיר עשויה להחרים גם מדינות אחרות המפירות את זכויות האדם.


בלומברג



מנגד, עורך הדין איינר גאוטור סטיינגרימסון, צוטט אומר לאתר חדשות מקומי כי ההחלטה מנוגדת לחוקת איסלנד. "זה מנוגד לחוק, בדיוק כפי שהחוק אוסר לסרב לעשות עסקים עם אדומי שיער. אין זה משנה אם הם מצדיקים את החלטתם בהתייחסות לפעולות שהישראלים עשו לכאורה", אמר.

דובר משרד החוץ הישראלי, עמנואל נחשון, מסר בתגובה: "הר געש של שנאה מתפרץ מבניינה של מועצת העיר רייקיאוויק. ללא שום סיבה והצדקה, מלבד שנאה לשמה, נשמעות קריאות להחרמת מדינת ישראל. אנחנו מקווים שמישהו באיסלנד יתעשת ויפסיק את העיוורון והחד צדדיות שמופגנת נגד מדינת ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".



בירת איסלנד תשנה את החלטתה: תחרים רק מוצרים מההתנחלויות

ההחלטה שעברה במועצת העיר השבוע להחרים מוצרים ישראליים תבוטל. ראש העיר רייקיאוויק ציין כי לא העריך נכונה את התגובה החריפה באיסלנד וברחבי העולם להחלטה: "היינו צריכים להבהיר את הדברים בצורה טובה יותר".

ברק רביד 19.09.2015 22:26

ראש העיר רייקיאוויק, בירת איסלנד, הודיע היום (שבת) בראיון לרדיו הציבורי במדינה כי ההחלטה שעברה במועצת העיר השבוע להחרים מוצרים ישראליים תבוטל, ותוחלף בהחלטה על חרם נגד מוצרים מן ההתנחלויות בלבד.

"על אף שזה מה שעבר לנו בראש, היינו צריכים להבהיר את הדברים בצורה טובה יותר בנוסח ההחלטה (שמדובר במוצרים מההתנחלויות בלבד, ב"ר)", אמר דאגור אגרטסון. "אני אציע למועצת העיר שההחלטה בנוסח הנוכחי שלה תבוטל ונדון בצעדים הבאים וכיצד להציג את ההחלטה החדשה".

ראש העיר ציין כי לא העריך נכונה את התגובה החריפה באיסלנד וברחבי העולם להחלטת מועצת העיר. לדבריו, ההחלטה שעברה בשבוע שעבר, לא הוכנה בצורה יסודית וכי יהיה צורך להבהיר בה כמה נקודות. 

משרד החוץ בירושלים וכן שורה של ארגונים יהודים תקפו בימים האחרונים בחריפות את עיריית רייקיאוויק על ההחלטה להטיל חרם על כל מוצר שמיוצר בישראל. ממשלת איסלנד גם היא התנערה מההחלטה, וראש הממשלה סיגמונדור גנלאוגסן הגדיר אותה "מגוחכת".

ההחלטה הסמלית קבעה כי חרם המוצרים יישאר בעינו "כל עוד יימשך כיבוש השטחים הפלסטיניים". על פי דיווח ב"איסלנד מגזין", מטרתה של "הפעולה הסמלית" היא להוכיח את תמיכת מועצת העירייה במדינה פלסטינית, והתנגדותה ל"מדיניות האפרטהייד הישראלית". את ההחלטה הגישה חברת מועצת העירייה מטעם "הברית הסוציאל־דמוקרטית", ביורק וילהלמסדוטיר. סוליי טומסדוטיר, החברה במפלגה השלטת בעירייה, אמרה בראיון לתחנת הרדיו המקומית RUV כי החרם נועד ללחוץ על ישראל לחדול מהכיבוש.

הכותב יוסי לוי joseph levy הינו מומחה לאיסלנד iceland, המלווה קבוצות בנהיגה עצמית בלבד, והמתכנן מסלולי טיול לפי מידת המטייל.
לפניות לכותב shark4162@gmail.com
© Copyright to seekingtheworld.com זכויות יוצרים לאתר

05 ספטמבר, 2015

זמן איים- האי מילוס Milos/Melos

לכתבה הקודמת על קימולוס Kimolos לחץ כאן

מילוס הוא האי הדרום המערבי ביותר מבין קבוצת האיים הקיקלידים, אך הוא מקום קסום ומופלא , ויש בו אווירה מעולה של חופש ומרחב, לטיולים ברגל, נסיעות עם רכב או עם טרקטורונים לחופים מבודדים גם בקיץ. יש בו טברנות מעולות, בתי אבן לבנים על המים, כנסיות יפות ועוד המון מה לראות.


שטחו של האי 151 קמ"ר ואוכלוסייתו מונה כ-4500 נפשות. אך רק חציו של האי מיושב, ובחלק המיושב יש תשתית כבישים טובה מאוד. בחלק המיושב בחלקו, הדרכים פחות טובות ורובן אף דרכי עפר. חברות ההשכרה אף אוסרות לנסוע לחלקים ממנו.
האי הוא אי געשי, עשיר במחצבים, עם היסטוריה עתיקה ועשירה. בזכות הפעילויות הגעשיות בעברו, נמצאים באי חלק מהחופים המיוחדים ביותר ביוון, עם תצורות סלעים מיוחדות ומרהיבות ומעיינות חמים.

בניגוד להרבה איים קיקלידים, לאי מילוס יש שדה תעופה עם לא פחות מ- 2 טיסות ביום. יש לו גם קשרי מעבורות ברמה טובה של כמעט 2-3 מעבורות ביום לאי וממנו, בשיא עונת התיירות. ניתן להגיע לאי בהפלגה או ברחפת מנמל פיראוס שליד אתונה, מהאי סיפנוס, וגם מהאי סנטוריני שיש ממנו 3 הפלגות בשבוע.
משום מה, תיירים רבים מוותרים על מילוס, זאת עקב כמות האיים היותר "אינים" בקבוצת האיים הקיקלידים כגון: מיקונוס, סנטוריני, איוס, נאקסוס, ופארוס, אך לטעמינו מילוס ללא ספק הוא "ה"אי בשבילינו. (והיינו בכל האחרים). 

הוא מעניין בעיקר לחובבי הטבע שימצאו בו תצורות סלעים מיוחדות ואלמנטים וולקניים המזכירים במעט את האיים האואולים שבדרום איטליה. הוא מגוון בהרבה מאחרים גם בחופים שלו וגם בנופים. לחובבי ספורט ימי כמו קיאקים וסירות, מילוס הוא אי נפלא, תנאי הים באזור זה יחסית רגועים, תוכלו לשכור סירה או קיאק ולשוט להנאתכם בין נקיקי הסלע המיוחדים, לפינות רומנטיות ומעניינות ולקפוץ למי הטורקיז הצלולים המקיפים את כל האי.

ההיסטוריה של האי על קצה המזלג: האי מילוס מיושב עוד מימי הפניקים יורדי הים, תוכידידס מתארך את הפלישה הדורית כ- 700 שנים לפני הכיבוש האתונאי שהיה בערך במאה ה- 13 לפנה"ס בזמן המלחמות הפולופונזיות. האי "שוחרר" מידי האתונאים על ידי ספרטה, נפל בידי המקדונים ולבסוף נכבש ע"י הרומאים. במאה ה-5 האי ננטש על ידם.


יצירת האומנות המפורסמת ביותר הקשורה לאי, היא הפסל שנקרא "ונוס ממילו" = מילוס, שהתגלה באי בשנת 1820 בשני חלקים. הפסל העתיק הוא למעשה פיסלה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה מהתקופה ההלניסטית, שהרומאים קראו לה ונוס והייתה אצלם אלת הגנים והכרמים במיתולוגיה שלהם.
הפסל עשוי כולו שיש וגובהו 203 ס"מ. כיום ידוע שהוא פוסל ע"י אלכסנדרוס מאנטיוכיה בשנת 130 לספירה, למרות שמצויים בו אלמנטים מהתקופה היוונית קלאסית שקדמה לו בכ- 400 שנים. הוא התגלה כשהוא חסר את ידיו ורגליו המקוריות. מאחר והגפיים העליונות חסרות בו, לא ברור איזה מהתכונות של האלה ניסה הפסל ליצור. יש המשערים שאולי התכוון לתאר את האלה שניצחה במרוץ ומחזיקה בתפוח הזהב שנתן לה פאריס (לחפש במיתולוגיה היוונית את הסיפור...), מאחר וחלקים מהיד עם התפוח נמצאו מאוחר יותר בקרבת מקום הימצאו של הפסל. כמו כן פרוש המילה מילוס ביוונית הוא תפוח.
בעקבות הפסל, צייר בוטיצ'לי גם את לידת אפרודיטה/ונוס מבין הגלים.





הסיפור שלנו
שוב לוקח לנו רק חצי שעה של הפלגה במעבורת. ככה זה כשהמתכנן הדגול שם לב לכל פרט מאיזה אי להתחיל ולאן להמשיך. לא מבזבזים זמן... עזבנו את סיפנוס כשהגשם מטפטף ולא נעים, אבל במרחק של חצי שעה יש כבר רק שמיים מעוננים. כרגיל בירידה מהמעבורת בכל אי, עומדת מולנו שורה ארוכה של נשים וגבר אחד בודד לייצוג המין. כל אחת ואחד מבטיחים הרים וגבעות (מה שלא חסר פה גם ככה..) כולן עומדות (יסלח לי התרנגול על הלא פוליטיקלי קורקט אבל הן הרוב ולהן אתייחס), עם תמונות החדרים שיש להן להשכיר ואני כבר למודת ניסיון, שולחת את הסייר לתור את הארץ ולהיות העמוד בראש המחנה. אפילו משחררת אותו מסחיבת התרמיל כי חראם לי על הגב שלו ועל הרגליים שלי. גם כאן הגברת אומרת שזה פה קרוב, "רק שלוש דקות" ואני נזכרת בזקן מהאי סיפנוס שהבטיח את אותו הדבר רק יותר קצר...


יוסי הולך אתה ואני מתיישבת על ספסל וממתינה. וממתינה, ועוד ממתינה. 20 דקות והילד איננו!! לרגע חשבתי שאולי החליט להישאר עם בעלת הארמון שנראית לא רע בכלל. בינתיים אני מפלרטטת קלות עם הגבר היחיד שנותר עומד שם. אולי בסופו של דבר נצטרך לקחת את החדר אצלו וכך אנחנו ממתינים יחד לתוצאות המחקר המעמיק של יוסי עם החדר.... 

חזרה האבדה והיא אומרת שזה ממש לא שלוש דקות. כאילו לא הרגשתי... J. הגבר היווני שהמתין איתי בסבלנות, מתלהב ואומר שהחדרים שלו פה למעלה, רק שפתאום הוא רוצה 30 יורו, חשב שתפס פראיירים... אז עם הרכב של הגברת אנחנו מגיעים עד החדר. המלון הקטן חמוד עם הבריכה והחצר המדוגמת והברביקיו. אבל החדר... מה זה חדר? מתאים יותר לבובולינה של זורבה עם כילה תכלכלת, מטבחון ענק ומקלחת לננסים שמגדלים זקן ולא מתגלחים לעולם, כי פשוט אין מראה... מה יש להם ליוונים שהם "מצמצמים" את הבעיה עם צרכים גופניים? מעכשיו כנראה אצטרך אני לבדוק כי לך תסמוך, בנושא חדרים, על החלטות של האיש. נשהה כנראה הלילה כאן ומחר נחפש לנו בנחת משהו מתאים.


כדרכנו בקודש, מניחים את הכבודה הכבדה ויוצאים מיד לתור את הסביבה הקרובה שזה אומר את עיר הנמל אדמאדס (Adamadas) ,שנמצאת במפרץ רחב ונחשבת לנמל הבטוח ביותר בים האגאי. למזלנו, הנמל ממש קרוב לחדר. 


סיני צעיר (כן! סיני! ביוון... סתם תייר... ), ניגש אלינו ומתחיל לשכנע אותנו שנשוט אתו ועם עוד כמה תיירים נוספים, למפרץ קלפטיקו המיוחד עם מערות הים המשגעות. מסתבר שבעל הסירה ומשרד השיוטים ( בעצם איך קוראים למשרד נסיעות בסירות?), גם לוקח ממנו כסף וגם מסנג'ר אותו לתפוס עוד תיירים... הוא מנסה להסביר שככל שנהיה רבים יותר, נוזיל את המחיר. כמובן שזה לא היה בתכנון להיום, אבל שם המשחק בטיולים הוא גמישות מחשבתית והתאמה למציאות המשתנה. כרגע מזג האויר מצוין אז לך תדע איזה מזג אוויר יוליד המחר? 


נאספנו יחד המון לאומים, צרפתים, אמריקאים, סרבים, עבדיכם הישראלים ואחד סיני קטן וצעיר עם מלגת לימודים צרפתית וכנראה הורים עשירים... נדחסנו כולנו לספינה קטנה עם מנוע ועם מפרשים. מה שבטוח, בטוח. אני מתמקמת לי על ספסל מתחת לגגון, במקום אסטרטגי חשוב בו ניתן לאחוז היטב בחבלים ובמעקה ממש מול המשיט בירכתי הסירה. יוסי לעומתי, מתמקם. כמו דה קפריו. ממש בחרטום הספינה כך שהרוח תפרע לו את השיער הקצרצר ויוכל לצלם בלי שום צינורות, חבלים ועמודים תקועים באמצע. הסיני הקטן מחרה אחריו בהתלהבות.
סתם לידיעה לא ממש חשובה, הידעתם שכשעולים לכלי שייט, חייבים להוריד נעליים? אה, טוב, ידעתם? זו רק אני שלא שייטתי ככה מעולם בגלל הפחד ממחלת הים?


היציאה מהנמל נעימה. אני אפילו מעזה לזוז ואפילו להסתובב ולהסתכל בים ועוד יותר אמיצה ומתחילה אפילו לצלם. רק אז כשאני נינוחה, אנחנו יוצאים לים הפתוח ומתחיל להיות פחות נעים. אבל כולי עסוקה בלצלם בהתלהבות את הסלעים והצורות שלהם מבצבצים מתוך המצולות. הסקיפר, הנה למדתי מילה בז'רגון המשייטים, משתדל להשיט קרוב לחוף. גם כי שם הנוף מדהים של כפרי דייגים עם דלתות צבעוניות. גם כי הוא בכל זאת צריך לתת תמורה בעד האגרה שהריי אנחנו תיירים, וגם כי שם הרוח חלשה יותר ומועילה לשטים הסובלים.


כפרי הדייגים בכל מקום בעולם, נמצאים ממש על קו המים. באיים ובמיוחד פה, בכפר הדייגים הציורי קלימה Klima הדלתות של הבתים או של מעגני הסירות האישיים, צבועות כל אחת בצבע שונה, הסיבה לכך היא שכאשר דייג שב מן הים, הוא מתכוונן לבית שלו, אחרת יגיע לבקר את אשת השכן.... 

היעד שלנו הוא מפרץ קלפטיקו bay Kleftiko. השם קלפטיקו בא מהמילה היוונית קלפטומניה כלומר, גניבה. זהו מפרץ עם סלעים עצומים שמזדקרים מתוך הים בדרום מערב האי. כאן נהגו להסתתר שודדי הים אחרי שוד או לפני שתקפו אוניות תמימות. הסירות נוהגות לעגון בסמוך ומאפשרות רחצה בין הסלעים. ובסירת גומי ניתן לשוט בין הסלעים ומערות הים.. המקום מדהים ביופיו ומרשים בהוד הסלעים שלו. 


לפני שיצאנו לשיט, הובטח לנו שבמסגרת המחיר הלא זול בעליל, נקבל שתי ארוחות קלות וגם נשוט בסירת גומי קטנה בין המערות. אז הפסקה אחת נעשתה בדרך למפרץ קרוב למערות ים, אבל נאמר לנו ששם לא ניתן לרדת. כשהגענו למפרץ וחיפשנו בעיננו את הסירה, התברר שאין להם בכלל אחת כזו. המשיט ועוזרו מנסים לנפנף אותנו בטענה שאת סירת הגומי לקחה ספינה אחרת ולכן לא נוכל לשוט. במקום זה, בכל עצירה שלהם, הם מציעים לנו לקפוץ למים הקרים ו"להנות" משחיה. כי גם ככה הם מתכוונים להשאר שם כשעה. נראה להם??? ועוד לשבת כמו ברווזי מטווח ולצפות בספינות אחרות מסיעות את יושביהן כל הזמן?



שמענו ברוב קשב את ההסברים השקרניים. כל 15 התיירים מכל הלאומים, שומעים, כועסים, רוטנים מתחת לשפם הצרפתי הקטן אבל לא עושים דבר. עד שהישראלי שלי לקח פיקוד. בלי להתבלבל בכלל הוא הבהיר להם שיהיה פה המרד על הבאונטי או לפחות איזה מרד ימי אחר אם לא נקבל את מה שהובטח לנו. "תיקחו סירה מספינה אחרת שסיימה את הסבב עם התיירים שלה!" הוא מחלק להם הוראות. "תתקשרו לבעל הסוכנות! אני רוצה לדבר אתו!!" יוסי לא מרים קול אבל עם הזעם שיש לו בעיניים, באמת שלא כדאי להיתקל בו. ככה זה כשהיית מפקד בצבא הישראלי. תאמינו לי, עם כאלו לא מתעסקים. שיחה קצרה בקשר עם הסוכנות ולפתע הם מוצאים ממי לשאול סירת גומי ומורידים אותנו קבוצות, קבוצות לשיט קצר בין המערות. התיירים האחרים מאושרים עד הגג ומחייכים מתחת לשפם. פחדנים כולם! 



ומה עם הסיני הקטן אתם שואלים? הוא באמת הרבה יותר צעיר, מאשר קטן, ובכל זאת השם הולם את ההתנהגות הילדותית שלו. אז בדרך הלוך, אחרי הכריך הראשון, הבחור התחיל עם מחלת הים ולא הפסיק להאכיל את הדגים עם כל מה שנכנס לקיבתו ב - 24 השעות האחרונות. חיוור, רועד הוא שכב לו בבטן הספינה הקטנה ולא הצליח לעמוד. כל כך ריחמנו עליו כשניסה למצוא לעצמו תנוחה שתטיב עמו. העצירה במפרץ קלפטיקו עם פחות אוכל עזרה והוא נראה לנו מתאושש לאטו. הדרך חזרה הייתה סיוטית לכולנו. הים הפתוח גילה את פניו המכוערות. הגלים שוטפים את הסיפון וכל הנוסעים בורחים פנימה לירכתיים למרות שאין שם מקום לכולם. רק הסיני הקטן מחליט שהכי טוב לו זה באוויר החופשי ונשאר בקצה הספינה נשטף עם כל גל. בטח חשב שהוא לא פחות מלאונרדו דה קפריו על הטיטניק... 


צחוק, צחוק אבל הסירה עולה ויורדת בחדות ובכל ירידה היא נשטפת במי הים ואנחנו בטוחים, שיחד אתה, הבחור הצנום והחנון הזה יישטף מהסיפון. הסקיפר אינו יכול לעזוב את ההגה והטמבל לא רואה את הסימנים שלנו לבוא ולמצוא מחסה. בהתחלה זה מצחיק להתבונן בו, להבליע חיוך ולהניד ראש, אבל עם כל שטף של גל זה הולך ומפחיד. עד שיוסי שוב עושה מעשה, יוצא ומחרף את נפשו שם למעלה לנסות ולהביא אותו פנימה. "הגיבור" הקטן מסרב, מעדיף לספוג את המים המלוחים עליו במקום להקיא... ולא מבין בכלל את גודל הסכנה. בלית ברירה יוסי קושר אותו בחבל אל התורן, משל היה טוטם של ספינת ויקינגים עתיקה. כמובן שיוסי נרטב עד תחתוניו בשל כך....


שאר הנוסעים המחפשים לעצמם מדרך או מקום לשבת, ירוקים לא מקנאה, אלא מבחילות ומארוחת סלט העגבניות עם קוביות הגבינה והזיתים בשמן זית. בתנאים אחרים זה יכול היה להיות אחלה סלט אבל פה? כל מה שאנחנו מבקשים לעצמנו זה לדרוך על קרקע מוצקה. גם ממרח העגבניות עם האוזו שהם מחלקים בסוף, לא באמת מתאים לנסיבות.


הקפטן אסיר התודה, מאפשר ליוסי להשיט את היאכטה, חזרה עד הכניסה לנמל ושניהם מבסוטים. מזל שליד המזח ישנו ספסל, כי הרגליים שלי לא כל כך נושאות אותי. עכשיו אני יודעת למה מלחים הולכים מצחיק כשהם על החוף. מאז אותו יום, ובמשך כל ימי השהות שלנו על האי, בכל פעם שעברנו ליד המשרד וליד המלחים הללו, הם קראו לעברו של יוסי "הקפיטן".
גם הבחילה מחליטה שנעים לה אצלי בקיבה ומסרבת לקלוט שאין כבר התנדנדויות. נחים מעט על הספסל, משתרכים לאטנו עד לטברנה, אוכלים משהו יווני טיפוסי ומוצק שיהיה עוגן בבטן ונרדמים באחת.


לא צריך להתאמץ הרבה כשמגיעים לא בעונה. תוך זמן ממש קצר אנחנו מוצאים לנו מקום לינה חדש. נקי יותר, מרווח יותר, קרוב לנמל יותר וגם זול יותר (20 יורו). בקיצור הכל פה יותר. גם תחנת האוטובוס הסמוכה היא ברשימה של היותר. תמורת סכום מזערי (1.60 יורו) הוא לוקח אותנו רק 5 ק"מ לפלאקה העיר בהרים. 


ממש קרוב לתחנה נמצא המוזיאון הארכאולוגי, ומי עומדת להקביל את פנינו? כמובן הגברת ונוס. זה שהיא לא יכולה לחבק אותנו, לא אומר שאנחנו לא יכולים לחבק חזרה. למי שלא יודע, היא נראית שתי טיפות שיש כמו האמיתית אבל זו רק רפליקה, העתק מדויק של הגברת שגרה בכלל במוזיאון הלובר בצרפת. היא עומדת שם יחד עם עוד כמה חברים שהיו בימים עברו מרשימים. המוזיאון אמנם קטן אבל בהחלט מרשים למי שאוהב חלקי פסלים עתיקים. 

הדרך העולה למצודה ולכנסייה
מעל העיר מתנוססת לה המצודה. וכמובן מטפסים אליה. העליצות שלי בשיאה כי פתאום יש לי כושר בכלל לא רע. מהמצודה יש מראה פנורמי מרהיב של מרבית האי למרות שהיא לגמרי לא משהו. ואז... כמו תמיד... כשאני שמחה ומאושרת מהכושר הפראי, משהו משתבש. רגל אחת מוכרזת כמורדת, הכאב באגן מתפשט ואני צולעת יותר מהגיבן מנוטרה דאם. ככה סתם! ככה פתאום! מה עשיתי לאלים פה? למה ככה? ממש לא יפה. יוסי מנסה לעזור אבל זה לא אפשרי. במדרגות ועל הסלעים, אני נאחזת בכל מה שעומד לי בדרך שזה לא הרבה.


זה מרגיש לי נורא ונראה עוד יותר גרוע ללכת ככה עקומה אבל משום מה החלטתי, שמה שקבענו בתחילה, ללכת חזרה את כל ה- 5 ק"מ לעיר הנמל, אני אלך ראס בין עינאק ויהיא מה! כמה מוזר, שאני המומחית להתפדלאות, לקיצורי דרך ותירוצים, מחליטה ש: "החלטה היא החלטה!" אבל קודם צריך לחזור מהמצודה לעיירה הסמוכה ושם, כמו שאני מכירה את עצמי, בטח אחליט שלא...... 
הכאב, ברגליים וגם באגן, חותך אבל אני נחושה לנצח את הכאב הארור הזה. הולכת כואבת על אוטומט. מתעלמת מהכל ו... הצלחתי!! לא נכנעתי לו! העיירה נותרת מאחורינו כשאני שועטת, כצב הממהר במורד, אל הנמל. נכון שזה היה מטורף, נכון שבדרך עשיתי לעצמי הסחות דעת, אבל עשיתי זאת!

אין לי כח לכלום יותר, אז יוסי הולך להביא סופלקי. נכון שכתוב "אין הקומץ משביע את הארי"? ככה קורה גם עם הסופלקי והלביאה... אז יורדים "לתפוס משהו" נוסף. אם קודם ירדתי מעיר הבירה בצעדי צב, עכשיו אני בכלל זוחלת כתולעת שמנמנה. או כמו שאומרת כל פולניה, כל צעד הורג אותי... וכל זה בשביל צלחת סרדינים גרועים... 
צעד, צעד חוזרת למקלחת חמה, חמה מאד, למשחה סינית שמקררת לי אפילו את המוח ולשינה טרופה עד הבוקר.


וואלה הסרדינים היו מחורבנים. הפיכס הזה נשאר לי בבטן כל הלילה ואפילו ארוחת בוקר לא מצליחה להפיג אותו.
עם רכב שכור אנחנו מחליטים להגיע לחופים שנמצאים בחלק הלא מיושב של האי. הרבה מאד מפרצים בדרך וגם כמה חופים מיוחדים. מצאנו אפילו קטקומבות עתיקות שמורות ע"י רשות העתיקות היוונית 


חוף פיריפלאקה FIRIPLAKA הוא אחד מהמדהימים שראינו עד כה מכל האיים. הרים צבעוניים, ממש על החוף, יותר מרשימים ויפים מצבעי ההרים במכתש הגדול שלנו, חול לבן, נקי, ורך ומים כחולים צלולים. אי אפשר לשבוע מהמראות ומהצילומים.

החוף השני עם נוף משגע הוא חוף פיסגרדו PSIGRADO שגם בו אפשר לבלות ימים. אך אנחנו לא בענייני בטן גב כרגע, אנחנו בענייני חיפוש דרכים לכבוש בדרך יבשתית את מפרץ השודדים (קלפטיקו). כולם ממשיכים לטעון, בדיוק כמו הקפטן של הספינה שלשום, שלא ניתן להגיע למפרץ קלפטיקו בדרך היבשה, והמילים הללו "לא ניתן" מציתים את שרירי הדווקא של הנווט המהולל. אבל הרכב הזה שלנו לא ממש מתאים למטרה לשמה התכנסנו. לי זה כבר מרגיש כמו הבנו, מיצינו ויאללה השעה כבר 4 ועוד לא אכלנו. אבל יוסי? הוא חייב לעשות V על האזור וטוען שזה רק עוד 15 ק"מ לכל כיוון אז לא נורא מבחינתו...

לא נורא?! אני כבר מעולפת מרעב, הבחילה מהבוקר חוזרת ואתה מגיעה גם בת זוגה הקבועה שקוראים לה עצבנות. אוהו כמה שהיא עצבנית כבר! זו חתיכת קטלנית העצבנות הזו. כמובן שעזבנו הכל וחזרנו למצוא משהו לאכול. אני כבר לא אוכלת רק טורפת בלי לחשוב מה האוכל שמתחשק לי. פשוט עדיף לתת לי עכשיו אוכל מהר והרבה!!! עם התוצאות כבר נתמודד... שרימפס מטוגנים? הולך! (יותר מידיי שמן ולא טעים), טלה ברוטב חרדל ודבש? (איך שהוא טעם נסבל), תפוחי אדמה טבולים בהמון לימון? כבר לא עוברים לי בגרון! בליל של טעמים מנוגדים שלא משתלבים בשום פנים. מה שכן עובר זה חצי ליטר מים וגלידה. אם קודם הייתי עצבנית מרעב, אז עכשיו אני גם עצבנית, גם נפוחה, גם רע לי וגם שוב כעוסה על שאפשרתי "לסחוב" את הארוחה כל כך מאוחר. לקח שעוד יילמד בבית ספרי גם לטיולים הבאים... בינתיים הלקח הקרוב הוא לא זזה יותר היום! אני בחופש!


אם לרגע חשבתי שיהיה כבר שקט בגזרת החיפושים אחר הדרך היבשתית למפרץ קלפטיקו, טעיתי בגדול! אם אי אפשר ברכב, ניקח טרקטורון. והלוואי שבזה נסיים את הסאגה. הפעם הטרקטורון הוא נוח הרבה יותר ומתאים לי יותר לפיסוק... כמובן שבכל מקום המשכירים, מזהירים ומבהירים שאסור לנסוע באזור הלא מיושב בגלל הדרכים הלא סלולות שם. כמובן שהדבר הראשון שיוסי עושה זה לנסוע לשם, כי מי זה שיגיד לו "לא!"


יש לנו הרבה בירבורים למעלה ולמטה בין ההרים כשנקודת המוצא שלנו היא איזה מנזר, אבל לא מוצאים. גם מפה מפורטת יותר של תייר מסכן שנפלנו עליו, מראה בפרוש שזה בסביבה. אבל איפה??? יוסי הולך ברגל דרך ארוכה רק מפני שנדמה לנו שיש שם ירידה. בינתיים אני משתעממת משתזפת על הטרקטורון וקלפטיקו אין!


מסביב רואים את הים והוא שטוח ושליו, עושה לנו דווקא. למה? למה הוא לא יכול היה להיות ככה כששטנו לקלפטיקו לפני יומיים? אולי יוסי היה נרגע ולא מחפש באטרף אחרי עוד דרך אליו. על המפה של התייר הזקן רשום 2.5 ק"מ מהמקום בו אנחנו נמצאים. אני מצלמת את המפה בסלולרי וככה אנווט. אבל היכן זה לכל הרוחות והשדים??? למטה יש חוף ובו התמקמו שייטי קיאקים. גם אליהם אני רצה בחול העמוק עם המפה והם גם מסבירים שחייבים לעבור את המנזר שיוסי סרב לעבור אותו עד כה. סוף, סוף הבחור משתכנע ואנחנו שוב נעים בחיפוש בהרים. נוסעים, נוסעים ואז נזכרים שבעצם היינו כאן לפני שלושה ימים.


אני גם נזכרת שתמהתי אז למראה דגל יוון שהיה תקוע על מוט מאובק בשום מקום ומעלה השערה שזו הדרך. אנו שועטים לעבר הדגל והגב שלי מתחיל לקלל את כל האבנים, הסלעים, הטרקטורון ואת האם-אמא שלהם...
ו..... בינגו!!!! הדגל המרופט והדהוי הזה הוא תחילתו של שביל מסומן המוליך מטה למפרץ הנחשק. ואפילו יש שם שלט קטנטן שעליו כתוב 2.5 ק"מ

כמובן שעל סלעים לא ניתן להמשיך עם הטרקטורון. מה עושים? פשוט משאירים! יוסי מרגיע בדרכו ההגיונית " עד עכשיו לא ראינו אפילו כלב בהרים, אז מי ייגע בו בכלל?" מקלות- יש! בגד ים –יש! מגבת! תרמילים! ולשם שינוי אפילו מים יש לנו. מה זה 2.5 ק"מ על סלעים בהרים?
זה המון! וזה ממש קשה! הדרך ברובה תלולה כלפי מטה וסלעית אז תוך כדיי חיפוש מדרך לרגל, אין לי זמן בכלל לחשוב על הטיפוס חזרה. רק רוצה כבר להגיע ולראות את הארץ המובטחת. ואכן, אט, אט מתגלה לו המפרץ המדהים. לאנשים קטנים, מאד קשה לרדת בירידות התלולות אבל אני שורדת. כן! אחד המקומות המיוחדים ללא כל ספק. ים כחול משגע, צוקים לבנים, יאכטות באות והולכות שטות בין הסלעים המזדקרים. הנוף שנגלה לנו תוך כדאי הירידה למטה עוצר נשימה.


בגד הים נלבש, עוד מאבק קטן להגיע ממש אל שפת הסלעים, והמים? קריייים!!! קרח! אבל אחריי המאמץ והחום בחוץ חייבים רענון. זה לוקח זמן רב להתרגל לקור עד שאין חשק לצאת. ובטח שלא לחזור את ה- "לא נורא, זה רק 2.5 ק"מ" שיוסי אומר... 
זה כן נורא! זה אפילו מאד נורא! כי עכשיו כל הדרך היא בעליה תלולה ועכשיו גם השרירים שהיו חמים בירידה, הספיקו לקפוא במי הקרח. אני כמובן לא מדברת על הנשימה שמסרבת לחזור ולהעביר חמצן למוח, מזלי... כי אם היה לי שם מעט חמצן לא הייתי מביאה את עצמי לטמטום הזה.... 


"רק 2.5 ק"מ" לוקחים לי שעה ורבע להגיע חזרה לטרקטורון שכבר מכאיב בגב. מבחינתי נגמר היום. את מחר ניקח הכי באיזי שאפשר. על הטרקטורון עשיתי אקס גדול, מסתבר שיש גם לי גבולות....
יום טיולים קליל, כי לא באמת ניתן לוותר על הנופים המופלאים של מילוס, על מפרצים, הכנסיות החולשות על כל המקומות האסטרטגים, על המבצר שנישא מעל כולם (לא! לא הולכת שוב לשם! הספיק לי). שוב אפולוניה ביום יפה ובהיר, שוב ארוחות מצוינות וצריך להשאיר גם את האי היפיפה הזה מאחור.

מבין כל האיים בהם היינו עד כה (והיינו בלא מעט) האי מילוס בעיניי הוא הכי מיוחד.

את רשימת האתרים באי- ראו במפה 


דגשים לביקור באי
לחלק מהחלק המערבי, שבמערב האי לא מאפשרים בד"כ לנסוע ברכב שכור, אלא אם מדובר ברכב 4X4, לכן מי שמתכוון בכל זאת לנסוע לשם שישמור זאת לעצמו ולא יגיד דבר לסוכנות ההשכרה. אך מאידך צריך לקחת בחשבון שאם חס וחלילה הוא ייתקע, עלות החילוץ עשויה להיות גבוהה. מודגש כי כמעט כולם, למרות האיסור, נוסעים לחלק זה של האי.

בנסיעה בחלק המערבי של האי, מדרום לצפון, או ההיפך, יש דרך המובילה למערות "השודדים" הימיות גם רגלית, לאורך החוף הדרומי של החלק המערבי של האי ישנם מספר חופים יפים ואחד מהם באופן מיוחד, עם סלעים בצבעים שונים.

בנסיעה בחלק המזרחי של האי בחלקו הצפון מזרחי, בדרך לעיר הבירה Kastron המכונה גם פלאקה, לאורך החוף המערבי, שימו לב שמשמאל לדרך, ממש לפני תחילת העליות לעיר, יש מפרצון עם מערות ים ובריכות טבעיות שאפשר כמובן גם לרחוץ בהם. יש לאורך צד זה עוד מספר חופים מעניינים מבחינה נופית.

בנסיעה בחלק המזרחי של האי, בחלק המזרחי שלו, תראו מחצבות רבות.

מערות ים- רוב מערות הים מתרכזות בחלק הדרומי של מערב האי ולרובן ניתן להגיע רק דרך הים.


לינה
מבחינת נוחות, עניין התניידות מומלץ להישאר ללון בעיר הנמל אדאמאדס Adamadas או בקיצור אדאמס, ולא לישון בעיר הנמל פולוניה או בבירה פלאקה. אליה כדאי להגיע רק לסיור יום או יומיים באוטובוס מעיר הנמל או בדרך לנמל פולוניה בדרך לאי קימולוס.

נסיעות באי
כאמור פרט למכונית ולטרקטורון, ניתן לנסוע לעיר הבירה באוטובוס ולאי קימולוס במעבורת כפי שניתן לראות בלו"ז שבתמונה.

ההליכה למפרץ קלפטיקו (מפרץ השודדים)
בכדי להגיע למסלול צריכים לקחת רכב 4X4 או טרקטורון לנסוע מעיר הנמל אדאמס לכיוון הצד המערבי של האי, לנסוע לאורך הדרך המותרת בחלק המזרחי של מערב האי עד ל- Palaki Chalaka ושם לפנות שמאלה ודרומה עד למנזר, ואז להמשיך דרומה עוד כק"מ עד לסימן של דגל יוון קטן שמתנוסס, ולידו סימן לבן על הסלע המצביע על תחילת שביל הליכה מס' 3.

למגיעים מכיוון דרום, דהיינו בנסיעה לאורך החוף הדרומי של החלק המערבי, שזו דרך קצת פחות טובה מהדרך הצפונית. אחרי מנזר Ag. Sofia תפנו צפונה, ואחרי כ- 2.5 ק"מ, אתם תראו את סימן השביל משמאלכם, ואת נוף המנזר מלפנים ולימינכם. אם תגיעו למנזר, או תראו אותו מקרוב, סימן שפספסתם את השביל ויש לחזור מעט אחורה.
אורך השביל מההתחלה ועד למערות הוא כ- 2.5 ק"מ, אך קחו בחשבון שבחזור מדובר כל הדרך בעלייה ולכן הדרך מסווגת כדרך בדרגת קושי בינונית, ולוקחת למתקשים בהליכה כשעה לכל כיוון. הדרך מובילה אתכם ישירות למפרץ ולמערות.

הפלגה למפרץ "השודדים"
למעוניינים לבצע ביקור במקום באמצעות הפלגה, מצ"ב מידע כיצד כדאי להתנהל בבחירת חברה ומשיט.
שימו לב, בהפלגה למפרץ "השודדים" עוברים גם דרך מערות סיקיאה Sikia וגם דרך מערות סמארגדאניה Smaragdenia.
יש מספר גדול של יאכטות, בגדלים שונים, העושות שייט זה למערות או מסביב לכל האי ואף לאיים הסמוכים.

מפת מסלולי השייט-


המחירים נעים בין 30-70 יורו לאדם, ולכן כדאי לעשות סקר שוק, לפני שתקבלו החלטה לצאת לשייט כלשהו, ולא לעשות זאת בלחץ, כמו שאנחנו עשינו.
חשוב לבדוק לפני השייט את מזג האוויר, כי בים סוער או רוחות, ממש לא נעים לשוט ויהיה קשה להגיע למקום ואף להיכנס למערות, וכמובן שתוודאו כי קיימת סירה קטנה הקשורה ליאכטה לפני תחילת השייט ואל תאמינו להבטחות כי הסירה תחכה לכם במערות.
את הסוכנות המופיעה בתמונה שבהמשך DROUGAS TOURS, כדאי לבדוק פעמיים לפני שתבחרו בה.


זמן נדרש
לביקור באי, בצורה נינוחה, נדרשים 4-6 ימים, ואם כוללים גם את הביקור באי קימולוס, אזי נדרש לפחות שבוע ימים לביקור. מצ"ב לו'ז שלנו :-
יום 1- נסיעה במעבורת לאי ושייט למערות "השודדים".
יום 2- נסיעה לפלאקה באוטובוס- ביקור במוזיאון, עלייה לכנסייה והמצודה בראש ההר וירידה רגלית לעיר הנמל אדמס.
יום 3- נסיעה עם רכב למערות הקבורה (סגור בימי שני) בתחומי הכפרTripiti ו- Klima, ביקור באצטדיון (לא רחוק ממערות הקבורה), נסיעה לחלק המערבי של האי.
יום 4- נסיעה לחלק הצפוני והמזרחי של האי.
יום 5- נסיעה לנמל פולוניה ומעבורת לאי קימולוס וביקור בפטרייה וחזרה למילוס.
יום 6- נסיעה בטרקטורון לשביל המוליך למערות "השודדים" והליכה רגלית אליהן.
יום 7- מעבורת לאי הבא פוליגרנדס..

ביקור בעיר הבירה פלאקה וסביבותיה


כפי שכבר נכתב, ניתן להגיע לפלאקה, גם באוטובוס.
בסמיכות לתחנת האוטובוס של פלאקה, יש מוזיאון קטן של עתיקות שנמצאו באי, הוא מעניין ועלות הכניסה היא 3 יורו לאדם.
משם ממשיכים דרך הבתים, ועפ"י השילוט למבצר והכנסייה בראש ההר הנמצא ממש מעל לעיר. מומלץ מאוד לעלות לשם, כי משם יש נוף של 360 מעלות על כל האי והסביבה.


בחזרה ממשיכים דרומה מעט לכיוון הכפרTripiti ו- Klima, לביקור במערות הקבורה (קטקומבות), בכדי להגיע לשם רגלית נדרשות כ- 45 דקות הליכה, ועם רכב אז זה ממש קצר.
ממש לפני הכניסה לחניה של מערות הקבורה, יש פנייה ימינה (כשיורדים למערות) והדרך מובילה אתכם לאצטדיון רומי עתיק, כשאנחנו היינו היה בדיוק בתהליכי שיפוץ ושיחזור. שימו לב כי בדרך לאצטדיון השביל מתפצל וצריך לקחת את השביל השמאלי.


בעיר הנמל אדאמס- על תשכחו לבקר במוזיאון המכרות הנמצא לאורך הכביש המוליך לכיוון השדה תעופה.

האתר הרשמי של האי הוא www.milos.gr.


כתוב וערכו בתיה גוטליב ויוסי לוי

לכתבה הבאה על האי פוליגרנדס ..... לחץ כאן


הכותב יוסי לוי joseph levy הינו מומחה לאיסלנד iceland, המלווה קבוצות בנהיגה עצמית בלבד, והמתכנן מסלולי טיול לפי מידת המטייל.
לפניות לכותב shark4162@gmail.com
© Copyright to seekingtheworld.com זכויות יוצרים לאתר