סין בעיניים שלי- מצפון לקונמינג חלק 2
לכתבה הקודמת חלק 1, כנס ללינק הבא-
לכתבה המקבילה על מצפון לקונמינג, כנס ללינק הבא-
.........................................
12.5.11
מוקדם בבוקר. תחנת האוטובוס קרובה והכרטיסים מוכנים מבעוד יום.
יוצאים לדרך ב 8:30 בדיוק בזמן. הנסיעה שאמורה לארוך לא יותר משעתיים עברה בדרך חתחתים. באבק, בדרכים לא סלולות, בהמתנות ארוכות בגלל עבודות בכבישים. ככה זה כשלא מבינים... האם ייתכן שלקחנו אוטובוס מאסף?
לפחות תפשנו כמה תמונות יפות של בת מיעוטים בתלבושת מרהיבה שממתינה כמונו לפתיחת הדרך.
וכמובן תמונות של נוף הולך ונעלם בסין שחורצים את אדמתה וכפריה הישנים בכבישי בטון וגשרים מודרניים. לי זה עשה עצוב.
וכך נסיעה של פחות משעתיים, נמשכה מעל ל- 5 !!! שעות. ואנו בפאתי העיר דאלי החדשה Dali. הנהג, כמו הרבה מנהגי סין המדהימים, ששווים התייחסות נפרדת לדעתי, הבין שאנו רוצים להגיע לדאלי העתיקה Dali ומיהר לעזור לנו להוריד את התרמילים ועצר לצידו את נהג האוטובוס לעיר העתיקה כך שנוכל לעבור בנוחות מאוטובוס אחד לשני.
נסיעה של עוד כשעה ואנו בשערי העיר העתיקה. רק הנחנו את התרמילים על שפת המדרכה, לא הספקנו להתישר, ונעמדה מולנו אישה חביבה שמבררת האם אנו מעוניינים ב- guest house והיא לוקחת אותי בידה ואומרת "לא רחוק" אבל אני כבר לא מאמינה...
האמת? זה לא היה רחוק. מלון משפחתי חביב עם מיטת רחבות, נקיות ושירותים נוחים ורחבים (מחזה לא נפוץ כל כך בגסט-האוסים). תמורת 60 יואן ללילה אנו מתמקמים בו ומשלמים מראש עבור כל ארבעת הימים. יש! לא צריך לנדוד כל יום עם התרמילים.
כבר אחה"צ ודבר ראשון יוצאים לטייל בסביבות המלון. חומת העיר קרובה וכמו בהרבה ערי סין מעל השער מתנשא מקדש יפיפה ומצועצע.
לא יכולה להתאפק מלצלם מכל הכיוונים את גגותיה המרשימים של העיר-
למטה אנחנו מזהים קרוניות חשמליות לתיירים, החלטנו שנסיעה בהן תעזור לנו למפות את העיר. נהגת חביבה עוזבת את משמרתה ולוקחת אותנו מהלך 2 רחובות (ברגל) לתחנה לקנות כרטיסים. הסינים מזרזים אותנו לעלות לקרונית כשהמקומות היחידים עליה הם בסוף ובניגוד לכיוון הנסיעה. אני מסרבת בתוקף לנסוע ככה. גם ניסיונות להושיב אותנו במרכז הקרונית, דחוסים בין תיירים אחרים, לא נושאים פרי ואני מתעקשת כי לא אצליח לצלם או לראות דבר מכל היופי של העיר הזו.
כנראה הכעס של הזרה הזקנה עובד. הם מצמידים לנו נהג, מלווה לצידו ועוד בחור צעיר הדובר מעט אנגלית והרבה סינית (שאני לא מבינה), אבל הוא לוקח אותנו לאתרים נוספים ושונים משאר הקבוצות.
אנחנו מצלמים ומתלהבים מרחוב הזרים, מרחוב המסעדות, והרבה מקדשים. כששמע שאנו מישראל, הוא מיהר לקחת אותנו ל.... כנסיה סינית. בטוח ומאושר שמצא משהו שמתאים לנו.
ממש כמו כל מקדש סיני אחר, רק שבראש הגג ניצב לו צלב גדול.
לא רחוק משם אני נחרדת לגלות גם מסגד גדול מאד ו"מדרסה"- בית ספר מוסלמי.
תם הסיור ואנחנו מגיעים בקלות לרחוב המסעדות. המוני תיירים זרים גודשים את המקום. התפריטים באנגלית וכך גם דוברים העובדים שם. אחרי ימים של שבירת שיניים בסינית, זה שינוי מרענן.
החלטנו לנסות סטייק יאק וצ'יפס לתוספת. חודש שלם שלא ראינו מאכל כזה. פטריות מטוגנות טעימות במיוחד והכי... והעיקר... בירה כמובן! כנראה שהתמכרתי סופית J. בערב שוב הולכים לרחוב הזה לשתות בירה בפאב. יושבים בהנאה מרובה מסביב לשולחן גדול בחוץ, פוגשים גם צעירים ישראלים ומכל העולם. מתעדכנים במה כדאי לראות, מחליפים חוויות ועייפים רצוצים ומלאים נוזלים הולכים לישון.
13.5.11
בדאלי קיימות הרבה סוכנויות טיולים ואנו מזמינים באחת מהם כרטיסים למעיין הפרפרים. האוטובוס לשם גובה 7 יואן (בדף כתבו לנו רק 6 יואן, אבל אנחנו תיירים.... או שישנם אוטובוסים שונים).
מבחוץ המקום נראה עלוב, רחבת האוטובוסים היא סתם משטח כורכר מאובק, אבל כשנכנסים פנימה ההפתעה מדהימה. גנים יפים, ביתן ענק של פרפרים מעופפים בחופשיות. כמובן שאנו מצלמים בטרוף. עוד ועוד וקשה להפסיק את הניסיונות "לתפוס פרפרים".. J
ליד הביתן אגם קטן עם דגי זהב וקרפיונים, ממעל רואים את ראשית הנביעה של המעיין ותצפית על הנוף.
תצפית לנוף זה אומר ש...... כמובן....... מדרגות!!! איך לא בעצם?
עוד מוזיאון פרפרים, עוד אגמונים מלאים בדגים אדומים ואנחנו בדרכנו חזרה. אל היעד הבא נצטרך לעצור בדרך על מנת לראות את 3 הפגודות, כי הדרך עוברת בדיוק ליד האתר. שואלים את הנהג, מבררים עם הכרטיסנית, מראים לכולם את המפה והשמות בסינית. בעת שממתינים לנוסעים נוספים- בודקים שנית האם האוטובוס הזה חוזר לדאלי ולכל השאלות הם עונים כן, כן.
מתחילים בנסיעה וכרגיל... ה פ ת ע ה! האוטובוס נוסע אולי לדאלי אבל דרך מקום אחר לגמרי.. הדרך אורכת שעה ארוכה במקום מחצית השעה. אמנם הנוף של שדות האורז והשותלים מקסים, אבל איפה אנחנו ואיפה הפגודות?
לאט, לאט אנחנו מבינים שהם לא מתכוונים להגיע לפגודות וכעסנו גובר. קשה לגשר על הפער במנטליות ולהבין שסינים לא ילבינו פנים לזרים ולא יגידו את המילה "לא". וזה מבחינתם בכלל לא שקר....
החלטנו לנהוג כמו שישראלים נוהגים ולא לשלם עד שיביאו אותנו לשם. האווירה נעשית לא נעימה כי אנחנו "פוגעים בהרמוניה"....
בין הנוסעים ישנה מישהי דוברת אנגלית מגומגמת שמסבירה לנו שהאוטובוס בכלל לא עובר שם. אנחנו מתעקשים בכעס, מסבירים ששאלנו ובררנו קודם לנסיעה והם אישרו שאכן הם נוסעים לשם.
בקיצור, ישראלים עקשניים ולנהג אין ברירה והוא עושה עיקוף ומביא אותנו דיי קרוב לדלת האחורית של האתר. רק כשאנחנו יורדים מהאוטובוס, אנו משלמים להם 6! יואן לאיש ורואים כמה הם היו לחוצים ושמחים להיפטר מאיתנו.
תמורת עוד 5 יואן, נהג טוק טוק מביא אותנו לכניסה הראשית.
קופת כרטיסים ואנחנו בפנים במתחם יפה ומרהיב שקשה לתאר במילים.
הייתי בטוחה שאלו רק שלוש פגודות ואולי מעט גנים מסביב, אבל בכל עלייה במדרגות אנו מגלים עוד ועוד מקדשים. כל אחד יפה מקודמו ולכל אחד יש לפחות 50 מדרגות לפניו... J
בכל פעם מתגלה מקדש נוסף מרהיב יותר, בכל מקדש הפסלים המוזהבים הולכים וגדלים ומרשימים יותר. במקדשים העליונים כבר ניתן למצוא נזירים יושבים ומתפללים וקולות ההימהום והתפילות משרים תחושת רוגע.
הפעם, שלא כדרכי בקודש, לא ספרתי בהתחלה את המדרגות, כי לא העליתי בדעתי שתהיינה כה רבות.
בפינת הגן מתגלה אגם קטנטון שנקרא "אגם ההשתקפות". רק שם מגלים שבתוכו אפשר לראות את כל שלושת הפגודות הענקיות משתקפות במלואן במימיו.
שם כבר התחלתי לספור מדרגות כי הבנתי ש.... "הלך עלי" J. רק לרדת לשם ולעלות זה בערך 3 קומות.
יש במקום גם קרוניות חשמליות ואני תוהה בקול רם לאן הן בכלל נוסעות? יוסי כמובן אומר שעדיף לעלות ברגל.... כמו תמיד זה מבאס וכמו תמיד הוא צודק.... לא ניתן לראות את היופי הזה בנסיעה בקרונית, כי היא אינה עוצרת בדרך.
עוד מדרגה ועוד אחת ועוד.... לפחות כ- 1000 בסך הכל. ברור לי כמובן שבאיזה שלב אצטרך גם לרדת אותן... אני משתעשעת ברעיון שבחזרה למטה ניקח את הקרונית. אבל למה לעשות לעצמי מצב רוח?
אנחנו מסיימים את הטיפוס עד למקדש האחרון בתצפית מדהימה לנוף הגגות של המקדשים הקודמים אותם עלינו.
ליד המקדש האחרון ישנו תור ארוך מאד לקרוניות ואני מנסה לפתות את יוסי שנרד בהן. התור כל כך ארוך, שגם לי אין חשק להמתין. חם. השמש קופחת. אני כבר שרופה. לקחתי מיוסי את הכובע המצחיק שלו שמכסה גם את העורף והשארתי לו את המצחייה הקטנטנה שלי. מישהו כבר דיבר על טיילות מקצועית??? לי אפילו לא אכפת איך אני נראית בעיניי הסינים. ומתברר שגם להם ממש לא משנה..... J.
אני כבר בהכנות לרדת ו.... הסייר המקצועי שאיתי בודק אם לא השארנו איזו אבן שלא ראינו ו..... מאחורי המקדש נמצאת האקדמיה לבודהיזם שעל מנת להגיע אליה..... נכון....
מ ד ר ג ו ת!!!
ברור שאנחנו בין הבודדים שמגיעים לשם.. מתיישבים לנוח מעט. מתרשמים מהמבנה במפואר ו.... שוב זה קורה לי.... חחחחח מאחוריה יש מבנה לתצפית פנורמית בן 3!! קומות.
נכון. גם פה אין מעלית J. אם הגעתי עד פה אז שלא אעשה עוד מאמץ ואעלה? הנוף באמת מצדיק את המאמץ והרוח הנושבת שם שווה במיוחד את הטיפוס.
אין כבר מים, החום מייבש וצריך לרדת יחסית הרבה למקום בו ניתן לקנות שתיה. אלו כמובן סתם קיטורים פולניים שלי, אבל היה ממש שווה את המאמץ. רק להבא אדאג ליותר שתיה מראש וגם כובע מתאים וגם קרם הגנה... וגם... וגם....בקיצור עדיף להוסיף עוד משקל לתרמיל ולא לוותר על כלום שם.
יצאנו מהמתחם. החום מתיש ומעיק ואין תחבורה ציבורית או כך לפחות חשבנו כשראינו את כל אוטובוסי התיירים שגודשים שת המתחם.
איזה מזל שהכביש הראשי קרוב ואפשר לתפוס כל אוטובוס חולף שנוסע לדאלי. אם בתחילת הבוקר חשבנו לעצמנו שנחזור ברגל לעיר כי המרחק לא גדול (הכל יחסי בחיים...) אבל החום הרב והמדרגות הספיקו לנו (כן לא להאמין גם ליוסי... J ).
כבר שעת אחה"צ בדאלי ואנו הולכים ישר לאכול. לא מתחשק לי אוכל סיני ואורז אחרי המאמץ של היום ואני חושבת לעצמי שעוד אשלם על כך.... אבל מזמינה לי סטייק עסיסי ובירה ועוד אחת....
כבדים ועייפים אנחנו מנסים לגרור עצמנו למלון ומגלים בפאב של אתמול שהבירה הכהה הגיעה סוף סוף (אתמול לא הייתה). יוסי כל כך רוצה לטעום אותה שאנו מתיישבים שם ואני שוב מזמינה לי בירה... כנראה יצאתי לגמרי מדעתי J ככה מתנהגת רופאה סינית? ועוד בסין?
מנוחה קלה. כבדים ושמחים וכבר נשכחו תלאות היום והחום. חוזרים למלון לנוח. אבל לי יש עוד כביסה לכבס והעייפות מכריעה אז נשארים לנוח ונרדמים עד הבוקר.
14.5.11
בוקר. קודם בודקים ומבררים איך מגיעים לכפרים שמסביב לאגם ארהי (ERHAI). אנחנו יוצאים מוקדם על מנת להספיק ולא להיכנס שוב לבעיות של חום קיצוני ושמש.
נאמר לנו שאוטובוס מס' 8 יביא אותנו לכפר הראשון WASE. כתבו עליו גדולות ונצורות ולא ראינו כלום מזה, פרט לפתחי בתים מצוירים ומקושטים של בני תרבות הדאי (DAI).
נכון. הציורים יפים מאד, אבל אלו רק חזיתות הבתים. כל השאר עלוב ביותר וכרגע מרחיבים את הכביש, אז כמו בסין או כל מדינה קומוניסטית טובה... חותכים בגדרות או בשטח הבית בלי להתחשב בתושבים. את האגם רואים מקרוב, ישנו שם אי קטנטן ולא מרשים. החלטנו לא להתאמץ לשוט אליו.
מחפשים אוטובוס שיביא אותנו לכפר הבא וזה מתחיל להיות דיי מסובך. בחור חביב מוצא לנו הסעה בסכום שערורייתי של 60 יואן! מה שמעניין אותי זה לצלם את הדמויות הססגוניות של הנשים שלא אוהבות להצטלם ואני משתגעת על תינוקות וילדים ומצלמת אותם בכל מקום. האם זה בגלל שביתי בהריון?.
בכפר הזה אכן ניתן לראות את האגם ואי נוסף גדול יותר במרכזו ( NANZHAO STYLE ISLAND). אחרי הליכה לא מבוטלת מצאנו את המעגן ממנו מגיעים לאי ורק בסירה במחיר 10 יואן (הלוך חזור). בכניסה שוב צריך לשלם ותודה לסינים שמכבדים את הזקנים. חצי מחיר לחטייארים J
גן קסום, הרבה צמחים, מים כחולים מסביב, פסלי ענק ו... מקום בו מצטלמים חתן כלה סינים.
אנו מבלים באי שעה ארוכה. חוזרים בסירה ומחפשים הסעה לעיירה או לכפר הבא. שוב מחיר מופרז (40 יואן) ושוב בדרכי עפר וחתחתים. יוסי רוצה לאכול ארוחת צהריים שם. הבחור רעב אחרי כמעט יום שלם אבל אצלי כאב הבטן הולך וגובר עד שאני לא יכולה יותר להתאפק.
סרבתי וביקשתי שנחזור לדאלי. שם לפחות אוכל לבחור מסעדה יותר "מערבית".... ממש לא התנהגות סינית בעליל למטפלת ברפואה סינית.
מצאנו אוטובוס וכמו תמיד.... נוסעים ונוסעים בין שדות האורז הנשתלים בעונה הזו.
ניסיונות הצילום שלנו נכשלים שוב ושוב. קשה לצלם מתוך אוטובוס הדוהר במהירות של הרבה מעל 100 קמ"ש... יוסי ואני מתחרים ביננו מי יצליח "לתפוס" תמונה. לא אגלה מי ניצח.. J
מה שמדהים אותי זה שהנשים השותלות, למרות שרגליהן תקועות עמוק בבוץ, שומרות על מראה זוהר ונוצץ. חולצות עם פאייטים, כובעים בשלל צבעים. סינית אחת עומדת בפאת השדה עם כובע אדום ענק שוליים ופרח גדול מחובר אליו. מזכירה לי את הכובעים שרואים במרוץ הסוסים באסקוט אנגליה. אחרת רוכנת כפופה בבוץ טובלת ידיה במיומנות לנעוץ עוד שתיל אורז, עם חולצת פייטים נוצצת. על זה נאמר "אישה נשארת אישה" בכל סיטואציה.
אנחנו כבר בחזרה. יוסי מתחשב ואוכל איתי רק ירקות ואורז (דיי טעים). כמה נעים להיות בעיירה הקסומה הזו.
הסייר המקצועי גם מחוסל מעייפות. אז תדמיינו איך נראיתי אני..... הפעם נגררים למלון.
15.5.11
ישנו היטב, אספנו כח ועם בוקר יוצאים להר צ'אנגשאן (CANGSHAN). למעשה זהו רכס נישא מעל החוף המערבי של אגם ארהאי. הרכס הזה חולש על כל העיר. כולי שימחה כי יש רכבל ואני מדמיינת לעצמי עוד יום נעים וקליל.
קליל? רק על מנת להגיע לרכבל צריך לעלות עשרות מדרגות גבוהות ותלולות. מסתבר שהסינים מצוותים אותנו לקבוצה של 6 עד הרכבל ואני משום מה חשה שעלי לשמור על קצב ולא לפדח.. אבל מה עושים אם למנוע שלי לוקח יותר זמן להתחמם??
הרכבל מתחיל לטפס לגבהים לא נתפסים
הנוף עוצר נשימה והגובה מדהים. איתנו בקפסולה המטפסת מעלה, אמא ובת הדוברת מעט אנגלית. הסקרנות שלהן גוברת, מי אנחנו ומהיכן באים וכו'. עוד דקה והיא כבר מתגייסת לתת לנו טלפון של חבר טוב שלה עם מלון בעיר הבאה.
עוד כשאנו תלויים בין שמים וארץ, אפשר לראות את המשחק הסיני "מה ג'ונג" שהוכן עבור נפילים ענקים אם ירצו להגיע ולשחק בו. הגענו למעלה ואני רואה את מפת האתר ומתחלחלת. יש אתרים, בריכות ומפלים קטנים ולכולם כמובן...... מ ד ר ג ו ת.. J
אני כבר במצב שמדרגות ניחא, אבל מה שכתוב שם אומר שבין האתרים יש מרחקים של 4.5 ק"מ כל אחד ועוד 2.8 ק"מ ועוד ועוד. אכן מקום משרה שלוה ושקט רק שאגיע כבר למקום יותר שטוח...
המדרגות הולכות ונעשות תלולות וגבוהות. אני מאמצת שרירים, חורקת שיניים, חושבת על הגיזרה היפה שאקבל בסוף.... ו.. עולה.. J
באחת העליות אני מזהה מפגש שבילים וחיצים לכמה כיוונים. יוסי מתנדב לעלות לבד על מנת לראות אם שווה המאמץ. כמובן שאני שמחה ומאושרת להישאר למטה ולשבת בצל עם רוח הבריזה והשקט. לא להרבה זמן..... הוא מתקשר בנייד (המרחק גדול ולא שומעים צעקות) ומודיע שאין לי ברירה אלא לעלות למעלה..... (דרך אגב זה תרגיל שיחזור על עצמו יותר מפעם, אבל אז לא ידעתי על כך....חחח)
עולה, עולה, ועוד עולה. אין אויר בריאות בגלל המחלה. המוח זועק לעצור אבל... אין ברירה, חייבת לעלות.
משם כבר הדרך "קלה" הרבה יותר. הליכה בעליה מתונה ונינוחה. הנוף עוזר להשכיח את הקושי. הולכים לאיטנו באוויר נקי ונעים 4.5 ק"מ.
בדרך פגשנו שלישיית מטיילים. גרמני אחד וזוג סינים שמדברים אנגלית. ההליכה הופכת לעוד יותר נעימה וקלילה. לאושרי הרב, כל האתרים בדרך, שצריך לסטות מהשביל המרכזי או לטפס על מנת לראותם – סגורים. מישהו שם למעלה דואג לי..... J
גם הקטע הבא הוא בן 4.5 ק"מ. עם קצת מנוחה ונישנוש ושיחה ערה עם החברים לרגע, עברתי גם אותו. אבל ככה שהכל יהיה בטוב – אי אפשר... נוצרה לי יבלת באצבע וזה מציק בטרוף. אין פלסטרים אז מאלתרים עם טישו....
אני עוטפת את האצבע, נושכת שפתיים וממשיכה.
כמו תמיד כשמגיעים למקדש, הנזירים מנסים לדחוף לנו קטורת שנדליק וכמובן נתרום למנזר. תמיד אנו מסבירים שאנחנו לא בודהיסטים ושזה אסור בדת שלנו.... ככה נפטרים מהבעיה. אבל הפעם, ללא כל הכנה, הנזיר תוקע בידי את הקטורת ואני מדליקה ומתפללת שאצלח גם את המשך הדרך.
ההמשך הוא כמובן עוד 2.8 ק"מ...
עד כה בסה"כ אנחנו הולכים כבר 11ק"מ וזה בלי המדרגות. הגענו לרכבל שאמור להוריד אותנו מההר אבל ליוסי יש רעיון גאוני!!! לרדת אותו רגלית בשביל נחש. הודעתי לו ש... "עד כאן!" ושישכח מזה. אני יורדת רק ברכבל הנעים.
ממרומי הרכבל העיר כולה פרושה לפנינו. רואים את שלושת הפגודות וכל האתרים. ניסיונות הצילום שלנו כושלים כי העצים גבוהים ומסתירים.
סוף, סוף אנחנו למטה. ממרומי הרכבל יוסי המבחין בעוד פגודות ומקדשים נוצצים, שאין לנו מושג מה הם. יוסי כרגיל מודיע שזה ממש קרוב ונלך לשם ברגל כמובן....
אני מתעקשת שניקח רכב או מטוס או כל דבר עם גלגלים אבל ברגל אני לא הולכת אפילו מטר נוסף! מצאנו טוק-טוק. היינו בטוחים שאנחנו נוסעים למקדש היפני שמצוין במפה. מחיר הכניסה הפתיע ביוקר שלו (70 יואן) ואפילו אין פה הנחות רק מגיל 70 ואילך.
המקום נראה לי דיי "מלוקק". הבחור בכניסה לבוש במעין תלבושת של לוחם סיני והחושים שלי מתחילים להריח משהו מוזר... הכל פה יפה מידיי, הכל פה לא אמיתי.
בהברקה של רגע אני אומרת שזה נראה כמו אתר צילומים. משקולות מקלקר מאשרות את תחושתי. יוסי בשלו עדיין מתעקש שזה רק עבור ילדים שמגיעים לפה. רק אחרי שהקשתי קלות על המזבח והראיתי שגם הוא עשוי מפואליטרן מוקצף הוא השתכנע.
בקיצור הגענו לעיר הסרטים של הסינים. כל כך כעסתי על ההונאה, הייתי עצבנית וכואבת שהפסקתי לצלם לאלתר וגם מסרבת להמשיך ולכאוב את היבלת בגלל הדבר הזה.
אמנם הוא רוצה עוד ללכת לפגודה הבודדת בפאתי דאלי, אבל אומר שהוא מתחשב בי.. האמת היא שגם הוא גמור לפחות כמוני, רק מסרב להודות בזה... גברים. לך תבין אותם.
עם נהג דיי הזוי אנו חוזרים למלון.
בערב עוד נגררים בקושי לצילומי לילה,
קונים שמלה לנגה הנכדה היפה, פיפי ולישון.
מחר יוצאים מפה.
כתבה וערכה בתיה גוטליב (שפי)
לפניות לכותב shark4162@gmail.com
© Copyright to seekingtheworld.com זכויות יוצרים לאתר