רשימת הכתבות בפייסבוק- הכתבה הפותחת בכל יעד

12 מאי, 2014

אתה צועד כמו שאתה חי


אתה צועד כמו שאתה חי ....

נתקלתי במאמר זה ובאישור הכותבת הוא מובא כלשונו באישור הכותבת

נושאים :- התפתחות אישית, נוכחות בכאן ועכשיו

בשביל מה לעזאזל אני צריכה את זה? אני שואלת את עצמי מתנשפת כולי.
אין חלק בגוף שלא כואב לי.
מה חיפשתי שיצאתי לדרך? מה חשבתי לעצמי? מה היה כל כך רע לשבת עכשיו במזגן כמו כול האנשים הנורמליים?
מה את מחפשת?
למה את תמיד מחפשת?
איך זה שמה שמספיק לכל מי שסביבך לא מספיק לך?
ופתאום אני קולטת…
אני הולכת בדיוק כמו שאני חייה.
רק שעכשיו, כאן לבד בטבע. עם תרמיל (ששוקל כמעט כמוני) על הגב. 2 מקלות ביד אין לי ברירה אלא להישיר מבט ולראות, לפגוש ולחוות את כל מה שאני כל כך יפה מבינה ומודעת לו בראש.
וגם את כל מה שלא…

החיים הם כמו השביל. אני צועדת כמו שאני חיה.
הקולות הם אותם קולות.
הרגשות שעולים הם אותם הרגשות.
ההתמודדויות הם אותם התמודדויות.
הדפוסים שלי הם אותם הדפוסים.
כשאני פותרת כאן משהו, אני פותרת אותו גם בחיים שלי.
כשאני משחררת כאן מחשבה שמעכבת אותי, אני משחררת אותה גם מהחיים שלי.
כשאני מוצאת כאן משמעות, אני מוצאת אותה גם בחיים שלי.
כשאני מתמסרת. אני מתמסרת גם בחיים שלי.
אז הנה. אני כאן. אחרי קילומטרים רבים. נופים. כאבי שרירים. אנשים מקסימים שפגשתי בדרך ואהבה גדולה שרק התחלתי לממש.

כמה תובנות שאספתי בדרך…
אז כמו שכתבתי קודם, ההבנה הגדולה שלי הייתה שהשביל והחיים הם ממש אותו הדבר.
בהתחלה, אתה בכלל לא מודע לעצם קיומו של השביל.
אתה קם בבוקר, מתארגן, יוצא לעבוד, חוזר, מעביר את היום. משרת את החיים ואיכשהו מתנהל. הכל לכאורה בסדר. משפחה. זוגיות. פרנסה. אין תלונות משמעותיות.
רק מה. פתאום נודע לך על השביל. אתה שומע שיש דבר כזה ששמו 'שביל ישראל' או כל שביל אחר שתבחרו לצעוד בו.
אתה מתחיל לקרוא עליו. ללמוד. לחפש מידע. להתעניין. להתעדכן. עד שנדמה לך שאתה מבין משהו. ומשהו בתוכך אומר לך – את זה אני רוצה.
אתה שומע את הקול הקטן. מרגיש את תחושות הבטן – וממשיך לקרוא ולהתעניין ואומר לעצמך: מתי שהוא כשאצא לפנסיה אולי אעשה את זה. עכשיו אי אפשר: ילדים, בן זוג, עבודה, הורים, משכנתא – אילוצים.
רק מה, לאט לאט הקול הזה גדל. התחושה הזאת בבטן מתעצמת ואתה צריך לקבל החלטה.
האם אתה הולך ומוחק את זה כרגע מחייך כדי לא לפגום במארג העדין שאתה מתנהל בו. או שמא אתה יוצא לדרך בלי באמת לדעת מה זה אומר. בלי באמת לדעת מה תפגוש שם ולאן תגיע.
כל זה בהקשר לשביל.

רק שזה בדיוק כך גם לגבי החיים שלנו.
בתחילה אנחנו מסתובבים לנו בחיים. משרתים לנו את החיים ומתנהלים כפי שאנחנו רגילים. תחושת שיממון, חוסר משמעות, בדידות, חוסר שייכות, בור רגשי שחור, מועקה תמידית, תלות רגשית ועוד בעיות שאנחנו נושאים איתנו. אבל איכשהו אנחנו ממשיכים לנו להסתובב. בלי ממש לדעת שיש דרך אחרת לחיות. בלי תלונות משמעותיות. פשוט מסתובבים. זה הרגיל שלנו. לפעמים אנחנו אפילו לא מודעים לכל הנטל הזה שיושב עלינו. זה מה שאנחנו רגילים. זה מה שאנחנו מכירים. זה מה שאנחנו… (לפחות בחוויה העצמית)
רק מה, פתאום נודע לנו על השביל. פתאום אנחנו קולטים בצורה זאת או אחרת שיש דרך אחרת לחיות את החיים. שאפשר לחיות באמת! שאין כל סיבה להסתובב כאן ולשרת את החיים. אלא שאפשר גם ממש לחיות אותם. אפשר לאהוב. אפשר לשמוח. אפשר לחיות בחוויית מלאות וסיפוק. אפשר לחיות בתשוקה והתלהבות. אפשר לחיות באינטימיות ובקרבה. אפשר לגעת בחיים. אפשר לתת לחיים לגעת בנו.
אז אנחנו מתחילים לקרוא. ללמוד. לחפש מידע. להתעניין. ללכת לסדנאות. מנסים לחוות באמצעות סרטים. ספרים. ריגושים ודרכים נוספות. אפילו הופכים למומחים בתחום. יודעים ומבינים בדיוק מה ואיך לחיות.
ועמוק בפנים קול קטן אומר לנו שאנחנו ראויים לחיות את החיים במלואם. שמספיק לשרת את החיים. ושהגיע הזמן לחוות את החיים באמת. להתחבר אליהם באמת. תחושת הבטן הפנימית שלנו מאותתת לנו שזה מה שאנחנו מחפשים. שזה מה שאנחנו רוצים. שלכך אנחנו ראויים.
ובתגובה… אנחנו ממשיכים ללמוד. ממשיכים 'לקרוא על'. ממשיכים להתבונן ולנתח. והקול הפנימי גדל ותחושת הבטן מייסרת. והתשוקה והרצון גדלים. לשרת את החיים זה כבר לא מספיק לנו. מסגרת החיים שהייתה לנו עד היום כבר מרגישה משעממת ותפלה ויותר מכל, חונקת.
וכאן מגיע הרגע לקבל החלטה. האם אני עולה על הדרך ומתחיל לחיות. או שמא אני ממשיך להעביר את חיי בצפייה מהצד? האם אני מוכן להעז ולשלם את המחיר של לצאת למסע של לחיות באמת. או שמא, אני מוותר כדי לא להקריב את מערכת החיים שאני כבול בתוכה אך מוותר על עצמי ומקריב את החיים האישיים שלי?
אז קיבלתי את ההחלטה. ויצאתי לדרך.
אני יוצאת לי מהמונית שהביאה אותי מקריית שמונה לדן. וגל חום מקבל את פני. איכשהו מצליחה למשוך את התרמיל מהרכב. אני מכתפת אותי על כתפי בעמל רב ומביטה במונית המתרחקת.
אני לא יודעת מה נורא יותר. החום או הכובד. לוקחת שלוק מים.
ואוקי. צריך להתחיל ללכת.
טוב. מסתבר שהכובד נורא יותר…
מתחילה ללכת. נעצרת. מתנשפת. עוד פסיעה ועוד פסיעה.
טוב. זה ברור שאני לא בכושר.
חם.
כבד.
לא רואה כלום.
לא חושבת על כלום.
רק מרגישה את הגוף.
זה כבד!!!
ממשיכה….
וכן. ככה זה גם בחיים. אנחנו מקבלים החלטה. רוצים לצאת לדרך עם כל הידע הרב שצברנו ולמדנו. ואופס. משהו כאן לא ממש עובד. קראתי. למדתי. עברתי סדנאות. איך זה שביישום בפועל כל זה מתפקשש? במקום לחיות בצורה המובטחת. במקום שמחה. אהבה. סיפוק רגשי. מימוש עצמי. אינטימיות. אנחנו פוגשים סבל. כאב. קושי. תסכול. שדים פנימיים. ותוהים לעצמנו מה לעזאזל חשבנו כשהחלטנו לצאת למסע הזה?
מה היה רע לנו קודם?
למה לא הסתפקנו בפרוסת הלחם שהייתה לנו? בשביל מה בעצם יצאנו לחפש את העוגה???
רק שלאט לאט. צעד צעד. אנחנו מתקדמים.
אין באמת לאן למהר. אין לאן להגיע – כיוון שהחיים הם הדרך. הדרך נגמרת רק כשמתים.
אז נכון, ככל שמתקדמים בדרך יש יותר חופש פנימי ויש יותר ממה שאנחנו מחפשים כיום.
ונכון שככל שמתקדמים, אנחנו הופכים לאנשים שלמים יותר.
ויחד עם זאת.

אין נקודה שבה נגמרת הדרך. ולכן מה שחשוב הוא להתקדם.
צעד אחר צעד.
וכמו בשביל, לחפש את הסימונים ולצעוד בעקבותיהם. תמיד יש אנשים שהלכו בדרך הזאת לפנינו. אם נצעד בעקבות הסימונים שלהם, זה ישמור אותנו בדרך.
וכמו בשביל, מותר להיעזר. מותר להיתמך. אני צעדתי עם 2 מקלות שעזרו לי לשמור על איזון בירידות ובעליות התלולות. גם בחיים, חשוב תמיד לשמור על איזון. בעיקר כשקשה, למצוא את המקום בחיים שיכול לתמוך בנו ולעזור לנו לעבור את החלק הזה.
וכמו בשביל, ככל שאתה סוחב על עצמך יותר, כואב לך יותר – לשחרר את מה שאנחנו סוחבים אתנו מהעבר. זה מכביד ומכאיב. לפנות מקום בנפש. לשחרר אנשים, קשרים, רגשות, חוויות, זיכרונות ודברים שקושרים אותנו לעבר ומעבירים את מירב המשקל לאחורינו. ככל שהתרמיל קל יותר, קל יותר להתקדם בדרך.
וכמו בשביל, לדעת שהנוף כל הזמן משתנה. גם אם עכשיו אנחנו בירידה, היא תגמר ואחריה תגיע עליה או סתם דרך עפר. גם אם עכשיו אנחנו חשופים לשמש. זה יגמר ותגיע דרך מוצלת. הנוף משתנה. רק שהעיקרון לא משתנה – כל צעד אפילו קטן, מקדם אותנו.

וחשוב מכל - ליהנות מהדרך. פשוט ליהנות!
וכן. יכולתי לכתוב עוד המון.
יכולתי לכתוב על ההתמודדות עם הקולות הפנימיים.
על ההתמסרות.
על האינטימיות.
על המפגש הבלתי אמצעי עם עצמנו.
על המראה הענקית לגבי ההתנהלות היומיומית שלי מול אתגרים. מול קושי. מול שעמום. מול בדידות. מול פחדים. מול הבלתי נודע.
על כך שעיקר הקושי הוא בראש. ועיקר ההתמודדות היא בנפש.
רק שאני מזמינה אתכם לקבל החלטה, לצאת למסע ולראות בעצמכם. לפגוש את עצמכם!

זאת המתנה הגדולה ביותר שתוכלו לתת לעצמכם.
ברגע שתדעו לענות לעצמכם מה אתם עושים כאן על השביל? בשביל מה יצאתם בכלל לדרך? – הפכתם ברמה מסוימת לבני חורין.
וכאן, רגעים ספורים לפני יום הזיכרון ויום העצמאות. צמד ימים שהקרבה ביניהם מראה לנו שמוות וחיים. כאב ושמחה. הם חלק ממארג אחד שלם שמרכיב את הדבר הנפלא הזה שנקרא החיים אני מזמינה אתכם לקבל את ההחלטה ולהצטרף לאלו שהולכים בדרך. בדרך אל עצמם. בדרך החיים…
לזכור שאנחנו לא חיים לנצח, לשחרר את הפחדים ולחיות בעצמאות אישית ורגשית – להעז לשלם את המחיר שכרוך בלהיפרד ממה שכובל אותנו. לעשות את הצעד. לרדת מהמונית הממוזגת ולהתחיל לצעוד.
אין כיף גדול מזה.
מהי הדרך שלכם? מהו השביל שתחושת הבטן שלכם מאותת לכם שהוא השביל שלכם?
צאו אליו.


אוהבת אתכם מאד ומאחלת לכם ולי עצמאות אישית אמתית.

כתבה וערכה
חני בורנשטיין
http://www.chany.co.il/way-of-life/

הכותב יוסי לוי joseph levy הינו מומחה לאיסלנד iceland, המלווה קבוצות בנהיגה עצמית בלבד, והמתכנן מסלולי טיול לפי מידת המטייל,והמשמש כמומחה באתר http://www.gotravel.co.il/.
לפניות לכותב shark4162@gmail.com
© Copyright to seekingtheworld.com זכויות יוצרים לאתר

31 ינואר, 2014

כך נראית מדינה שנותנת לבנקים להתמוטט במקום לחלץ אותם


כך נראית מדינה שנותנת לבנקים להתמוטט במקום לחלץ אותם

"אם בסולם ריכטר ארה"ב היתה רמה 3 - איסלנד היתה 9" ■ אחרי קריסת המערכת הבנקאית באיסלנד - בנקים קטנים קמו על חורבות קודמיהם הענקיים, מנהלים בכירים נשלחו לתקופות מאסר ממושכות, והתרבות הבנקאית הופשטה מתאוות הבצע לטובת אתיקה עסקית חדשה

12:22  30.01.2014  מאת: ניו יורק טיימס פורסם בארץ ב- 31/1/2014


בניין זכוכית זוויתי על קו המים ברייקיאוויק, איסלנד, שימש בעבר מטה של בנק ענקי עם פעילות באירופה, בצפון אמריקה ובמזרח התיכון. כיום הוא משמש אכסניה לצל של אותו ענק בנקאות - בנק קטן שעושה עסקים באיסלנד בלבד, ללא תרבות המסחר וללא השאיפות של קודמו.
המטמורפוזה היא תוצאה של אחד ממקרי הקריסה הגדולים ביותר במערכת בנקאות של מדינה כלשהי. הסיכון במערכת הפיננסית של איסלנד התפוגג, אבל גם בסיס הפעילות הבנקאית התכווץ. הלוואות לצרכנים ועסקים צומצמו לנתח זעום מכפי שהיה לפני המשבר.

קו קו הרקיע של רייקייאוויק צילום: בלומברג

"עברנו ממצב שבו זה שנטל את הסיכון הגדול ביותר זכה בפרס העובד המצטיין של החודש - למצב שבו מי שזוכה בפרס הוא מי שהכי פחות מסתכן", אמר ביארני בנדיקטסון, שר האוצר של איסלנד. "אני חושב שאנחנו צריכים למצוא איזון בין השניים".

איסלנד היא ניסוי חי במה שיכול לקרות כשמדינה מכריחה את הפירמות הפיננסיות שלה להתמוטט - במקום לחלץ אותן, כפי שעשה שאר העולם במשבר הפיננסי העולמי.

באוקטובר 2008 קרסו כל שלושת הבנקים הגדולים באיסלנד. את הנפילה המזהירה ביותר חווה בנק קאופתינג, שמטה הזכוכית שלו נמצא על קו המים. בנקודת זמן מסוימת היה לו מאזן גדול פי ארבעה מהתפוקה הכלכלית השנתית של המדינה כולה. בחודש שעבר נשלחו ארבעה בכירים לשעבר בקאופתינג לעונשי מאסר של כמה שנים.

כתוצאה מהמשבר נוצרו שלושה גופים בנקאיים חדשים, בהם אריון בנק, היורש של קאופתינג, המחזיקים רק בנכסים המקומיים של הפירמות הישנות. הם גם מחזיקים בתפישה שונה מהעיקשות החצופה השוררת במקומות אחרים בתעשייה הפיננסית.

בנקאות חדשה

"המנדט היה להקים בנק חדש על יסודות הבנק הקודם שקרס", אמר הוסקולדור אולפסון, מנכ"ל אריון בנק, במשרדו המרוהט בדלילות הצופה אל הים. "הבנק לא נראה טוב. לא היה לו כיוון. הדבר הראשון שהיינו צריכים לעשות היה למצוא כיוון כלשהו שאליו הבנק יכול ללכת".

המסלול הלא שגרתי של איסלנד נתפש כמודל מוצלח של מה שיכול לקרות כשמדינה מחליטה לתת לחברות הפיננסיות שלה לקרוס. התוצאה באיסלנד היא שבבנקים החדשים אין בונוסים גדולים וחדרי מסחר שנוטלים הימורים עתירי סיכון, כמו אלה שהציתו זעם המוני במקומות אחרים.


"אנחנו בנק חדש עם אתיקה עסקית חדשה ודרך חדשה לעשות עסקים", אמר שטיינתור פלסון, המנכ"ל שגויס לעמוד בראש לנדסבנקין, הגדול מבין הבנקים החדשים באיסלנד. ההכנסות מפעילות מסחר בבנק לנדסבנקין הן 10% בלבד מכפי שהיו ב–2006.

אבל שינוי המערכת הפיננסית יכול להועיל רק עד גבול מסוים במצב שבו המדינה עומדת בפני דרך כה ארוכה להחלמה.

חברות רבות ומשקי בית באיסלנד עדיין שקועים בחובות כבדים. בירגיר גודיונסון, שוטר בן 37 מרייקיאוויק, אמר כי הבנקים היו להוטים מדי בבנייה מחדש של העסקים שלהם ושל המאזן שלהם, ולא סייעו מספיק לבעלי בתים כמוהו, שרכשו את הבית הראשון שלהם ממש לפני המשבר. מאחר שהלוואות איסלנדיות רבות צמודות לאינפלציה, גודיונסון חייב יותר כסף מכפי שלווה בהתחלה.

"היינו שומעים, כמעט מדי שבוע, 'תראו, הכול נהדר'", אמר בדירת שלושת החדרים שבה הוא גר עם אשתו ועם שתי בנותיו. "אנחנו רק צריכים להסתכל בארנק כדי להבין את המציאות".

חברות ובעלי בתים שרוצים ללוות יותר נתקלים בקשיים בשל השמרנות של הבנקים והעדר גישה למשקיעים זרים. בתשעת החודשים הראשונים של 2013, למשל, שיעור ההלוואות החדשות של לנדסבנקין לתאגידים ולאנשים פרטיים היה 0.8% מכפי שהיה ב–2006. "אין דרך פשוטה החוצה ממשבר כלכלי עמוק", אמר בנדיקטסון, שנכנס לאחרונה לתפקידו כשר האוצר לאחר בחירות שעמדו בסימן של חוסר שביעות רצון כלכלי.

הממשלה חיפשה אנשים לא נגועים

מנהיגי איסלנד לא ראו בחילוצים אופציה כשהם השתלטו על הבנקים באוקטובר 2008. נכסי שלושת הבנקים הגדולים היו גדולים פי עשרה מהתמ"ג של איסלנד, בניגוד לארה"ב, שבה נכסי הבנקים היו בערך בגודל התמ"ג השנתי. אפילו אם היא היתה רוצה, לאיסלנד לא היו המשאבים להציל את הבנקים שלה.

מרחצאות גיאותרמיים באיסלנד צילום: בלומברג

במקום זאת, הממשלה לקחה את הבנקים והפרידה אותם מההלוואות ומהמוצרים הפיננסיים שהיו מחוץ לאיסלנד - רוב הנכסים - ודחפה אותם לתוך מעין בנק רע שלא היה לו כל גיבוי ממשלתי. הממשלה גם אסרה בחוק להעביר כסף אל מחוץ למדינה, וכך מנעה צניחת ערך של המטבע המקומי, הקרונה. אבל אפילו עם הצעדים האלה, הכלכלה התכווצה ב–16% במהלך השנה שלאחר מכן, והאבטלה עלתה מכ–2% לכמעט 10%.

באיסלנד, האשמה למשבר נפלה כמעט כולה על אנשי הפיננסים של המדינה. בעוד בנקים ברחבי העולם הסתבכו בגלל הימורים גרועים על שוק המשכנתאות האמריקאי, בנקים באיסלנד נטלו הררי הלוואות להמר על נכסים ספקולטיביים, וטוו רשת של הלוואות מנהלים. כמעט כל המנהלים הבכירים פוטרו ורבים עומדים כעת בפני תביעה פלילית.

בתחילה, הממשלה היתה אחראית לבנקים, וניהלה אותם במתכונת של מצב חירום. במהרה, עם זאת, הוקמו חברות חדשות כדי לפקח על המשכנתאות וההלוואות לתאגידים במדינה, והבעלות עליהם פוצלה בין הממשלה לנושים של הבנקים הישנים.

לניהול החברות החדשות הממשלה חיפשה אנשים שלא היו נגועים במעורבות עם הבנקים בשנות הגאות שלהם. פלסון עבד מחוץ לאיסלנד, בחברת תרופות, כשנבחר לנהל את לנדסבנקין. אולפסון הגיע לבנק אריון מהחברה הבת המקומית של ויזה.

כשהאנשים האלה הגיעו, הם מספרים שעמדו מול כוח עבודה מעורער לגמרי, וציבור שראה בכל הבנקאים נבלים. במדינה שבה שוטרים אינם נושאים כלי נשק, חלק ממנהלי הבנקים שכרו מאבטחים שיגנו עליהם בביתם.

"אם בסולם ריכטר ארה"ב היתה רמה 3, איסלנד היתה רמה 9", אמר פרופ' אם.ג'יי בריאנט, מרצה בבית הספר אייוי למינהל עסקים בקנדה, שחיבר מקרי מבחן על איסלנד. "צריך להציב את כל זה על רקע של בגידה מוחלטת באמון".

אחרי שפלסון נכנס לתפקידו בלנדסבנקין, הוא פיטר את כל שמונת המנהלים הכפופים לו ישירות ופירסם מודעות למשרות שלהם בעיתונים המקומיים. חוק חדש חייב את צוות הניהול החדש שלו להיות מורכב מ–40% נשים.

תיירות באיסלנד צילום: בלומברג

פלסון אמר כי הוא הבין שהדבר הראשון שהוא היה חייב לעשות הוא לשפר את מצב הרוח בקרב 1,300 עובדי הבנק - לעומת 5,000 לפני המשבר. הוא אסף את כל עובדי הבנק לבית הקולנוע המרכזי ברייקיאוויק, שם נשא נאום מדרבן על האסטרטגיה החדשה שלו.

או אז הוא התייצב מול זעמו של הציבור, וערך סדרה של פגישות פתוחות לקהל ברחבי המדינה, שבהן ישב על הבמה עם מנהלים אחרים בבנק. רבות מהפגישות היו מלאות אנשים שגערו והטיחו האשמות בצוות של פלסון על חטאי הבנק. "חלק מהאנשים חשבו שאנחנו משוגעים שעשינו את זה, כי אנשים כעסו מאוד", אמר פלסון. "אבל זאת באמת היתה תרפיה טובה להרבה אנשים שהיה בהם כעס".

המשימה הראשונה של איסלנד היתה ארגון מחדש של ההלוואות של החברות ומשקי הבית שלא יכלו להמשיך להחזיר אותן. הממשלה העבירה חוק שמחייב להוריד את היקף ההלוואות ללא יותר מ–110% משווי הנכס - ובכך סייעה לבעלי בתים שערך הבית שלהם היה נמוך משמעותית מגודל המשכנתא, אף שהדבר לא העלים לגמרי את ההלוואות הצמודות לאינפלציה שאנשים כמו גודיונסון מחזיקים בהן.

לנדסבנקין הלך צעד אחד רחוק יותר והחל בקמפיין להקטנת החוב של כל חברה או משק בית שלא יכלו להחזיר את ההלוואות שלקחו. הדבר גרם לבנקים אחרים לנקוט מאמצים דומים. חוק נוסף אסר על בנקים לשלם בונוסים הגבוהים ביותר מ–25% משכר הבסיס, ועד לאחרונה כל הבנקים לא שילמו כל בונוסים.

אבל זה היה אחד התחומים שבהם הבנקים הבינו את גבולות הרפורמה. אחרי שבנקאים איסלנדים גויסו בידי בנקים אחרים בסקנדינוויה, שבהם אין מגבלות על הבונוסים, החלו בנק אריון ואיסלנדבנק לאחרונה להציע בונוסים למנהלים נבחרים. הארגון מחדש של המגזר הפיננסי - וצעדי הממשלה להגן על המטבע - איפשרו לאבטלה ליפול ל–5.6%, והצמיחה הכלכלית החלה.

איי פארו צילום: בלומברג

עם זאת, כלכלנים רבים אומרים שהבנקים ממוקדים מדי בעבר, ואינם עושים מספיק כדי לספק הלוואות חדשות ולבנות את העסק לעתיד. הבנקים גם נזהרו מאוד בהמשך צמצום כוח העבודה שלהם, מה שהותיר את ההוצאות גבוהות. "הם נמצאים בסוג של קיפאון", אמר פרדריק מאר בלדורסון, מומחה לפיננסים באוניברסיטת רייקיאוויק. "יש הרבה אינרציה במערכת".

הכותב יוסי לוי joseph levy הינו מומחה לאיסלנד iceland, המלווה קבוצות בנהיגה עצמית בלבד, והמתכנן מסלולי טיול לפי מידת המטייל,והמשמש כמומחה באתר http://www.gotravel.co.il/.
לפניות לכותב shark4162@gmail.com
© Copyright to seekingtheworld.com זכויות יוצרים לאתר