‏הצגת רשומות עם תוויות Philip II of Macedon. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות Philip II of Macedon. הצג את כל הרשומות

22 יוני, 2013

אל ארצו של אלכסנדר 3- מזרח מקדוניה



אל ארצו של אלכסנדר 3

מזרח מקדוניה
לכתבה הקודמת כנסו לינק הבא- לחצו כאן


17.5.13

המעבר חזרה למקדוניה היה חלק. הנינוחות המקדונית הפתיעה כשאפפה אותנו כמו ענן צמר גפן רך. הנוף הוא אותו נוף משני עברי הגבול, הכל אותו דבר ואין לי מושג למה זה שונה כאילו חצינו יבשת. משהו באנשים כאן שליו ורגוע יותר.



הצד המזרחי של מקדוניה הוא הפחות מפותח ומתויר רק לא ברור מה קדם למה. אולי בגלל שיש פחות מה לראות שם, או בגלל שלא פיתחו אותו לתיירות כמו את הצד המערבי? לך תדע.... כרגיל אנחנו נוסעים בדרכים ההרריות לספוג עוד ועוד את היופי השקט והירוק הזה. 

היעד הראשון והמפתה מאד נמצא במקום שנקרא בָּנֶסקוּ BANESKO,
כתוב אצלנו "קומפלקס של מעיינות מינרליים, מרחצאות רומים עתיקים". כתוב גם שיש במקום מלון שממנו ניתן להיכנס למרחצאות. הפנטזיות מתחילות לגדול ולצבור תאוצה בעזרת הדמיון. סוף, סוף לבגדי הים יהיה שימוש ראוי. 

נו מה??? אז כתוב..... 




בפועל זה נראה כך: מחפשים מרחצאות רומיים ו... יוק! נכנסים למלון הגדול לשאול ואין אפילו אדם אחד שדובר אנגלית. פקידת קבלה דוחה ואדישה אוכלת את ארוחתה ליד הדלפק ולא טורחת להרים אפילו ראש, מנסים לנפנף לה בתנועות ידיים, אבל היא כנראה בטוחה שאנחנו רוצים לסלק ממנה את הזבובים. לבסוף מישהו משער מה אנחנו מבקשים, ומורה לנו על כיוון במלון שנסתדר בעצמנו ושרק נעזוב אותם בשקט. ברור שמצאנו, אחרי הליכה בלברינט אפל מצופה אריחי חרסינה בצבע חרדל דוחה, נמצאה בריכת מים מינרלים (לפי הריח) אחת, כולה בטון צבוע מתקלף ולא נקי. הבריכה מקורה ודיי חשוכה, ישנם מעט חלונות קטנים, מלוכלכים ומהבילים שלא מאפשרים לראות דרכם והחום בלתי נסבל כי אין לו לאן להתנקז.


אולם ספורט ענק ומכוער סוגר על הבריכה. על מנת להיכנס אליה צריך לפתוח דלתות, ולעבור דרך המקלחות. שם עומדים להם 4 צעירים עליזים וקולניים שמתיזים מים האחד על השני. צעירים מחונכים שרואים אותנו התיירים, מגמגמים משהו באנגלית וסוגרים את הברזים שנוכל לעבור. תזכרו אותם כי נדבר על אחד מהם בהמשך.
בבריכה חבורה קטנה של נשים דשנות ומבוגרות משכשכות במים הירוקים והמסריחים הללו. עכשיו זה וודאי. בגד הים שלי יישאר במזוודה יחד עם הפנטזיות על טבילה במים מינרלים חמים של מרחצאות רומיים עתיקים... אפילו באיומי אקדח לרקה אני לא נכנסת לשם.... J


הכל נבנה בהשראה הסובייטית. לא מטופח, מוזנח ומכוער עד אימה. ככה גם המלון. יוסי עוד מעז לשאול אם יש להם חדר ואני מאושרת כשהם מסרבים. נראה שזה מעין פנסיון לזקנים וחולים של קפוט חולים. אחחח איפה זיכרון יעקב עם בית ההבראה שלה???? 




בכל כפר באזור ישנו איזה מפל או מפלון והמרחקים הקצרים של 2-3 ק"מ בין הכפרים, יאפשרו לנו לראות רבים מהם. איכר זקן חביב אומר לנו לנסוע "פּרָאבו פּרָאבו" = ישר, ישר על מנת להגיע למפלי גָבּרובו GABROVO. התפלאתי שהבנתי את המילה שאמר ונזכרתי ששמעתי אותה פעם בילדותי מעולים שדיברו בולגרית. מסקרן איך המוח האנושי שלנו מצליח לדלות פרטים ממגירות עמוקות. נו טוב, הצד המזרחי של מקדוניה הריי מחובר גם אליהם.

נסענו ישר, ישר והגענו לשלט הכוונה ברור לגמרי... יש מפלים אבל לאן לפנות???





עוד איכר חביב מתנדב להסביר במקדונית עסיסית... ובידיים. שמאלה – המפלים הגדולים, ימינה – מפלים קטנים. אני לא לוקחת סיכון ומצמידה לעצמי את מקלות ההליכה. מעשה חכם מאד בדיעבד.




הדרך אמנם לא ממש קשה אבל בכל זאת יש עליה לא קטנה וחם ולא מעט, ומדרגות שניתן להחליק עליהן בגלל רקבוביות העלים והלחות. מפלים תמיד משמחים אותנו. רעש המים, צל העצים ורק הלחות והיבחושים קצת מפריעים לאידיליה.



סיימנו עם המפלים הגדולים ועכשיו תורם של הקטנים. לכל אורך הדרך צומחים שיחי מנטה פראית ואני ממוללת ומקנאה כמה כיף להם למי שגר באזור, פשוט מושיט יד וחופן לו עלים לתה או לבישול. בדמיוני אני קוטפת לי וממלאה שק גדול לקחת הביתה או לפחות שתיל מהעלים הטריים והבריאים הללו. מחליפים חיוכים עם איכר מקדוני שאוסף בתוך היער עצים שנפלו ועשבים אכילים ויורדים חזרה למפגש הדרכים.

המפל הימני ממש קטנטן וחמוד ואין שום צורך בטיפוס. ספסל נחמד לצד המפל, בריכה קטנה בקצהו ואין משהו מרגיע יותר ממראה ומקול המים המפכים להם.





יוסי נזכר, שבכניסה לכפר, היה שלט גדול עם הפניות למפלים נוספים. איזו שמחה קפצה עליו והחיוך לעיניים.

הכפר הבא הוא קולֶסימו KOLESIMO.
בפאתי הכפר מלונית חמודה עם מסעדה יפיפייה צופה אל השדות. כל המקום ציורי כאילו לקוח מהאגדות. בעל המקום אספן של עתיקות וכל המקום זרוע חפצים של פעם.

עוד לפני שמתמקמים סופית, השמש עדיין בשמיים ואיך אפשר שלא "לדחוס" עוד איזה מפל? השילוט ממשיך לעצבן, לך תדע לאן לפנות בתוך כפר? בעל מכולת פיצפונה, מפנה אותנו לכיוון גם הוא בלי מילה באנגלית.



טיפסנו עם הרכב עד למקום שהכביש מסתיים למעלה בהר וניתן לצפות ממנו על כל העמק שנפרש לפנינו. יש שם מעין "בית קפה" שנראה כאילו איזה גזלן הציב שולחנות וכיסאות. חבורת צעירים יושבת ולוגמת כל מיניי ומסבירה לנו,  הזקנים, שניתן לעלות למעלה הלאה עם הרכב לחניון עליון. 850מ'? בעליה? כלומר קרוב ל 1 ק"מ? הצחיקו את יוסי. שהוא ייסע את זה??? הישבן שלי חייב להיות מחוטב למשעי... 



האמת חייבת להיאמר, בהחלט היה שווה את המאמץ. מפל מרהיב ומעליו עוד אחד. קרירות נעימה ושקט סביב. כרגיל זה רק אנחנו והטבע.



את הדרך חזרה למטה אני עושה במהירות מפליאה. שתייה קלה במזנון, מנוחה מול הנוף וחזרה למלון הקטנטן.





התמקמות נעימה וקלה במלונית הקטנטנה ותחושה מענגת של בית כפרי. הרעב מכריע ואני פונה למנהל לבקש תפריט. הוא ועוד שני צעירים, יושבים ואוכלים להם משהו שנראה טעים ומזכיר לי מרק כפרי עם כל טוב. ביקשתי לאכול אוכל מקדוני טיפוסי (הצעירה שם מבינה אנגלית לשמחתי). ממליצים לי "קשקבל ושמפיניון אפויים בתוך סיר חרס קטנטן" איזה כיף להבין מה הם אומרים לי בשפתם. אבל אני מתעקשת שיוסיפו לי גם את המרק ההוא שהם אוכלים. המנהל הקפדן מתפלץ ואומר שזה רק ל "פרסונל"... אני עקשנית קצת יותר (לפעמים) כשאני מזהה אוכל טעים, ולכן הבהרתי שאם זה כך – אז גם אני פרסונל.... J דרישתי העלתה חיוך ענק על הפנים וגם המרק "פרסונל" הגיע.... 



האוכל הוגש בכלי חרס יפיפים, מצוירים ביד אומן. הגבינה עם הפטריות הגיעה כמאפה שנאטם בבצק ונאפה בתנור בכלי חרס קטן. זו הפעם הראשונה שאני ממש נהנית מאוכל מקדוני. אולי כי הוא בעצם קרוב יותר לאוכל הבולגרי הנהדר שאני מכירה מבית חברים בילדות.




בירה לקינוח, אינטרנט להתקשקש מעט עם חברים והחיים יפים.


18.5.13

"אחחחח איזה יום יפה. כשהשמש כבר זורחת ושרים גם במקלחת, וטוב, טוב, טוב לי על הלב". על פי המיטה אפשר לזהות מי משננו ישן בשקט ושלווה ומי עסוק במלחמות גם בלילה. אצלי הסדין בכלל נעלם מהמזרן בעוד שאצל יוסי פרוש מתוח כמו לפני מסדר יציאה הביתה בצבא. האור בחוץ מאפשר לראות את פינות החמד של המלון הכפרי המתוק הזה.





בחרנו, כמובן, לשבת בחוץ מתחת לחופת עץ ענק. ציפורים אוספות זרדים במקורן ומתחילות לקנן. כמות הציפורים הדהימה אותנו ורק אז הבחנו שה"עץ" הזה הוא בכלל מעשה ידיי אדם. גזע יבש אליו מחוברת צמרת המורכבת מצינורות מתכת מרותכים בקטרים שונים. קשה היה להבחין שאלו צינורות צבועים, נראה לי שאפילו הציפורים התבלבלו אבל אפשרו לי לצלם אותן ממש מקרוב







מעל ה"עץ" המוזר, נבנה גם קן ענק לחסידות שתוכלנה להגיע ולקנן בקרוב. הרעיון כל כך יצירתי שאני מצלמת המון



ארוחת הבוקר היא עוד הפתעה נעימה. ארוחה מקדונית/בולגרית מסורתית עם מאפה גבינה (זיוה?? ), נקניקים וסוגי גבינות, לחם טרי מתפצח בפה ומה שהכי משמח את יוסי זה ממרח פלפלים קלויים כמו בבית אמא. הטבח מצטרף אלינו לשיחה וגם נותן לנו את שמו של מייצר כלי החרס שאמור לגור בעיר סמוכה לדרכנו. 

יש לנו בדרך לחקור עוד שני מפלים סמוכים. כמו כל קומוניסטים טובים (לשעבר) כל כפר והמפל שלו שלא יהיה קיפוח.




הראשון בכפר מוקֶרינו MOKRINO יער אלונים צפוף מעביר את אור השמש בגוון ירוק כמו בסרטים על יער מכושף ושדונים. נחל מפכה לו בעליצות וסביבו מתקנים לפיקניק ובילוי.



היער מכיל עצי אלון עתיקים ומרשימים בני אלפי שנים. אחד מהם אפילו מתוארך עם שלט לזיהוי משנת 1014.






יוסי כהרגלו מתעקש שיש דרך למפל והיא כמובן למעלה אי שם. עליתי אתו עד למקום שצריך היה לחצות את הנחל, כלומר להירטב לגמרי, כי אין אבנים גדולות בולטות בתוכו שאוכל לדרוך עליהן. הודעתי שמצידי הוא יכול להמשיך מנקודה זו לבדו וחזרתי לאיטי לרכב כשאני מנצלת את הזמן לקטוף עוד עלי מנטה טריים לייבוש. המדף האחורי ברכב הפך למחסן ייבוש עלי מנטה ואני עדיין משתעשעת ברעיון שאצליח להכין לי כמות נכבדת לקחת הביתה. לא עברה שעה קלה והוא חוזר, כל הדרכים שחיפש חסומות. יש טעם לחזור שוב על המנטרה שלי? שלפעמים יש מפלים שלא שווה להתאמץ בשבילם. אולי בכפר הבא יתמזל מזלנו.



לכפר השני, סמולָרי SMOLARI לוקח יותר זמן להגיע. יש שם אפילו איכרים שדוברים צרפתית טובה ומצליחים להסביר לנו לאן להגיע. התמונה על השלט מציגה מפל מרשים. לטפס אליו זה כבר סיפור אחר אבל אני מצליחה לצלוח אותו בשלום.

סלע קשה ושחור לגמרי משמש רקע מרשים למפל הגבוה הזה





הסתיים לו פרק המפלים (כך לפחות נדמה לי) ואנחנו יכולים לצאת לנסיעה ארוכה יותר ברחבי המדינה הנעימה והשלווה הזו. אפשר לנסוע כמו שאנחנו אוהבים בדרכים הצדדיות, בכפרים המנומנמים ולראות איך הם חיים, לא שראיתי כביש אחר במקומן.





נוקד לוקח את הכבשים למרעה, זו רק תחילת האביב, והכבשים עדיין לא נגזזו מחורף






החסידות הספיקו לשוב מארצות החום, להטיל ביצים ולדגור. עכשיו הן מטפלות בצאצאים הצעירים וממשיכות לאהוב. 

מה שהדהים אותנו יותר זה הילדים הקטנים שנוהגים באופנועים. לי זה נראה כחוסר אחריות נוראית, אבל נזכרתי שגם אצלנו נהגו לפני לא מעט שנים לאפשר לילדים לנהוג בטרקטור במושבים. עדיין נראה לי הזוי ולא אחראי לתת לילד כלי מסוכן וגדול כזה.



התקרבנו לעיר סטרומיצה Strumica. זוהי עיר עתיקה וחשובה בדרום מזרח מקדוניה במרכזו של עמק פורה המוביל אל המישורים של צפון יוון מבולגריה ומקדוניה, ולכן הייתה עיר חשובה עוד מהתקופות הקלאסיות ואף לפני כן. 

כתוב אצלנו שיש במקום מצודה ענקית החולשת על העיר מראש ההר שמעליה. כיום ישנם רק שרידים מהמצודה מימי הצאר סמואל שהיה הצאר הבולגרי הגדול האחרון במאה ה11 והייתה אחד המאחזים החשובים שלו. אי אפשר להגיע אל המצודה מהעיר, אבל ניתן להגיע לבית קפה הצופה אל העיר מחצי גובה ההר בשם loven dom, ומשם יש ללכת ברגל למצודה, מאותו בית קפה יש גם שביל המוביל אל מנזר סנט אליה הנמצא בהרים ממערב לעיר מרחק 4 קילומטר. 



החלטתנו לנסות למצוא בדרך לעיר את יצרן כלי החרס היפים בהם אכלנו. לא תליתי הרבה תקוות כי לא הייתה שום כתובת רק שמו ועיסוקו במקדונית. יוסי הגשש בלש שלי התחיל להפעיל את החושים הרבה לפני העיר. הניסיון שלי להתווכח שאנחנו ממש, ממש לא קרובים, לא בדיוק עבד עליו. "לכי תשאלי" "מה אכפת לך"? נכנסתי בהיסוס לאיזו חנות לגינון, על אם הדרך. מושיטה את הפתק ובינגו! כן! בטח שהוא מכיר את מילָן MILAN, תפנו בסֶמָפור (רמזור), תסעו פֶּרָבו (ישר) ותשאלו. איזה מזל שאני יודעת מה זה סמפור.... אז נכון ששאלנו הרבה בתחנת הדלק, ברחוב, במכולת, (רוכב אופניים לקח אותנו עד הבית) והגענו לביתו המיוחד של האמן.





איזה איש מרשים, יפה ועליז מלא שמחת חיים. טווס בחצר, כלב זאב לבבי כמו הבעלים. אבל צלחות אין לו לדאבוננו. כרגע הוא מכין אותן על פי הזמנה. מילן ויוסי התאהבו האחד בשני ולא יכלו להפסיק לקשקש. אני עם החינוך הייקה שלי, הרגשתי שאולי אנחנו כבר מטרידים... 

מילן התעניין האם אנחנו מתכוונים להישאר בעיר, כי ביום המחרת הם חוגגים בביתם את מסיבת סיום לימודי התיכון של בנם. כמובן שאנחנו מוזמנים וכמובן שהם מאד ישמחו אם נהיה. הוא מפתה אותנו שככה נוכל לראות חגיגה מקדונית אמיתית. גם אשתו אמנית ואנחנו ממש נהנים לראות כזו יצירתיות





לפני שנפרדים, מילן נותן לי במתנה פסלון של מלאך ואומר an angel to an angel ואני מסמיקה. יוסי מקבל פסלון של כבשה ולא בדיוק יודע מה לעשות אתה רק מודה ואנחנו ממשיכים בדרכנו. 

סטרומיצה היא עוד עיר לא ברורה. סגנון כפרי בחלקו אבל מרביתה בנויה כמו שפעם נראו עיירות סובייטיות. הרבה אפור לטעמי. הרכב שלנו מטפס לגבהים ובשיפועים לא הגיוניים, כמובן שאני מפנטזת על לאכול שם בבית הקפה תוך כדיי צפייה בנוף ויוסי מפנטז כרגיל על ההליכה הרגלית בהרים.



מצאנו את בית הקפה, המון כלי רכב סביבו ובקושי מוצאים חניה. חם מאד, מאד היום וצריך לשתות. ככל שמתקרבים לבית הקפה אני מנחשת שמתקיימת שם חתונה או משהו כזה. המון אנשים חוגגים שם ואין מקום לשבת. מישהו מהמלצרים מסביר שהמקום סגור לאנשים פרטיים. לפחות אפשר להשתמש בשרותים





השמש קופחת ללא רחם והחום בצהריים ממש גדול, אין אוכל, אין שתייה והלכה עוד פנטזיה. החתונה עליזה ומסקרן לראות אם הם חוגגים כמונו. כולם בבגדי מחלצות ועל פי הרכבים רבים הגיעו מעיר הבירה סקופיה ואנחנו בבגדי מטיילים זרוקים. ממש נעשה לי פולנייה בבטן עם ה "לא נעים" ו"איך אני נראית?"..... 

יוסי לא יכול לעמוד בפיתוי של עלייה בהר 2 ק"מ עד למבצר ועוד 2 ק"מ למנזר. מחוץ למסעדה יש שתי ספות ושולחן קטן ואני יושבת לי שם וכותבת. מרגישה לא נוח עם המבטים של האורחים היפים שנכנסים ויוצאים מהחתונה. חלקם מתיישבים לצידי ואני מהססת אם לקום וללכת משם או להישאר. גבר נחמד וסקרן מתיישב עם ביתו. מציע מים, שולח את אשתו להביא לי אוכל ומתעניין מהיכן אנחנו. מספר לי שהוא שחקן בתאטרון המקומי בעיר ומזמין אותנו לארוחה אצלם בעוד יומיים. התביישתי לאכול ותירצתי את זה שאני ממתינה ל"בעלי" ואז נלך לאכול ביחד... הלבביות והסקרנות של המקדונים לישראלים מרגשת. כולם רוצים להכיר ולדעת עוד. 

איך אפשר לעמוד בפיתוי מבלי לצלם את הילדות המתוקות שמשחקות שם?






עוד איש מבוגר מתיישב לצידנו, הוא רקדן לשעבר והיה לו אנסמבל בסקופיה. לדבריו רקדה אצלו ישראלית אחת אבל אינו זוכר את שמה. בנסיבות אחרות הייתי שמחה לרקוד אתו. בטוח שזו הייתה חוויה.

ממנו אני שומעת שהחתונה נמשכת כבר משעות הבוקר ושהם אוכלים המון (כמו אצלנו). מהבוקר ועד עתה הם לא הפסיקו לאכול ורק עכשיו מתחילים להגיש את ארוחת הצהריים.... הנוף הנשקף מהמסעדה על סטרומיצה מפצה מעט אבל לא משקיט את הרעב



אז הביישנות השאירה אותי רעבה מאד וסימן ליוסי? יוק! הוא הלך שם למעלה להרים לפחות 4 ק"מ לכל כיוון. לך תדע, שישב שם לנוח לשעה קלה וניהל שיחה ידידותית (בידיים ובפרצופים) עם השומר של הכנסייה, כשהוא מוזמן לקפה עד שיגיע האחראי עליה עם המפתחות. החום באמת מוגזם, המים אזלו. טוב שקיבלתי מים מהאנשים הנחמדים פה. 

יוסי מגיע עייף ורעב אבל מסרב להראות את זה. לא נפרדתי מהאיש החביב, פשוט מיהרנו הלאה והם אכלו צהריים בפנים.




נסיעה של שעתיים בכביש הררי מפותל מאד, מביאה אותנו ל-
בֶּרובו BEROVO.

זוהי עיירה מנומנמת באמצע ההרים במזרח מקדוניה, למרות שהיא בעמק, היא בגובה 900 מטר. בעיירה עצמה ישנו מדרחוב מנומנם גם הוא ומוזיאון שסגור בדרך כלל, אבל מה שמעניין בה זה 2 מנזרים הנמצאים בצדה המזרחי. כתוב לנו ש"במרחק 15 קילומטר נסיעה מברובו נמצא אגם ברובו בין יערות בהרים, אגם יפה שמסביבו מספר בתי הארחה". החלטנו לחפש לינה שם אבל.... כמו בכל המקומות, העונה טרם החלה, ואנחנו צריכים לבחור בין חדר בקומה עליונה עם שרותים ומקלחת משותפים לקומה ב 25 יורו, לבין מלון מפואר 5 כוכבים במחיר אסטרונומי של 60 יורו (לאדם) אבל הפלא ופלא – אין חדרים. מאחר ואנו כבר על שפת האגם, החלטתנו לתור אותו קצת ואחר כך לשוב אל העיירה ששם ראינו מלון סביר.






ממש אין חשק לעזוב את האגם אבל חייבים לדאוג ללינה. כמעט בקצה העיירה ניצב מלון מונסטיר MANESTIR שרשום אצלנו בדפי ההכנה לטיול, אין מה להגיד, אחרי כל כך הרבה פלופים למדנו לקח וקוראים אותם בלי ניחושים. המלון צמוד לכנסיה ומכאן שמו. הבטחנו לעצמנו חדר, היקר ביותר מאז תחילת הטיול במקדוניה (רק בסלוניקי שילמנו יותר). יש זמן לארוחת ערב מפנקת במסעדת המלון אבל אין גדולות ונצורות... ככה זה כשאתה מלון יחיד באזור לא בעונת התיירות. ארוחה "קלה" ויקרה. כמויות אוכל על שן אחת... ויקר. מילא, יש עוד יין בבקבוק ויש שקדים, אפשר לשבוע אחריה.... J





19.5.13

החלטנו לסיים במהירות את כל מה שתכננו לראות בסביבה, ולחזור 100!!! ק"מ לסטרומיצה, לביתו של מילן אמן הקרמיקה. הסקרנות לא מאפשרת לנו לוותר על חגיגה מקדונית.

אחרי ארוחת הבוקר, עוברים שער קטן בגדר המלון ונמצאים בתוך מנזר המלאך מיכאל, שנבנה במאה ה- 19 כמרכז להפצת התרבות המתחדשת של מקדוניה. המנזר מוחזק על ידי נזירות ושקט מאד. כולן ישנות כנראה בשעה הזו. אין בו משהו מרשים במיוחד וליתר דיוק הוא מאד עתיק וסגפני.




קצת הלאה, 500 מטר במעלה הכביש חוצים את הנחל על גשר ומגיעים למנזר נוסף הפעם של נזירים. גם כאן שקט, גם כאן אין אנשים. נראה לי שהתרגלנו לאורח החיים המקדוני. כמו תמיד, בטיול הזה, המנזרים של הנזירים הרבה יותר מרשימים ומטופחים מאלו של הנזירות. גם כאן יש אפליות??? אני תוהה מדוע אבל אין מי שישיב לי.





ממשיכים בנסיעה לכיוון הגבול הבולגרי, הנסיעה בדרכי יער מדהימות של עצי אלונים ואשור, מאפשרת לחלוף על פני חוות פורלים, נחלים מלאי מים, בתים וחוות בהן מגדלים כבשים ותוצרי חלב, באחד המקומות ההולכים ומתמעטים בעולם בהם האוויר עדין צח וטהור ללא כל גורם מזהם. 

לדאבוננו, הדרכים לחוות משובשות מאד ובלתי עבירות לרכב שלנו. כל שנותר הוא לצלם למזכרת ולדורות הבאים אחרינו.... נאלצנו להפסיק את הנסיעה כשהבחנו בשלט המודיע שמכאן הדרך מותרת רק לצבא ולמי שגר שם. סביר שהתקרבנו לגבול הבולגרי.







ברור שצריך למהר חזרה על מנת להספיק לראות עוד מפלים בדרך. אני מציעה לקרוא למקדוניה ארץ פלגי מים ומפלים. הפעם הנסיעה בדרכים הצדדיות השתלמה לנו לגמרי. היום יום א' וכשאנו עוברים במרכזו של כפרון פיצפון, רואים הרבה אנשים לבושים במיטב בגדיהם (לא משהו..) ליד אחד הבתים. רכב מקושט מסגיר מיד חתונה. כמובן שאנחנו מחנים את הרכב ושועטים במורד שלא להפסיד חתונה כפרית מקדונית אוטנטית.





תזמורת מנגנת בחצר בית קטן, אורחים רוקדים סביבם ריקוד מעגל. המוזיקה מוכרת לנו כי שמענו דומות לה לא מעט בארץ אצל בולגרים/יוונים/ וכו'. 



ההמתנה ארוכה בשמש הקופחת בחום רב. התזמורת מנגנת ואני לא מתאפקת וחונקת צחוק כשאני נזכרת בשיר של דני סנדרסון

שיר החתונה/דני סנדרסון


כולם מחכים לכלה והיא לא יוצאת מהבית. החתן כנראה נשלח פנימה ויוצא כלעומת שבא. אבל מחזיק בידיו בקבוק משקה. כנראה לחיזוק האגו... J המשפחה הקרובה מודאגת. השכנים בכפרון דרוכים אבל היא בשלה...





האמת שאחרי שראינו את החתן, אני מתחילה לנחש למה היא לא יוצאת.... הוא כבר נראה כמי ששתה לא מעט.

בינתיים אנחנו מעוררים סקרנות, זה כפר שבקושי עוברים בו אנשים, שלא לדבר על תיירים. אני מצטרפת לקבוצת נשים וככה בלי יכולת לתקשר בגלל מחסום שפה, אני מצביעה על הילדות החמודות (למה בעצם אין אף פעם בנים?) ובשפת סימני ידיים בינלאומית, אומרת כמה הן יפות ומסבירה בגאווה שיש לי 6 נכדים (כיום כבר 7 לשמחתי) והן כבר מחייכות וחברות שלי. 





אחת הנשים מחזיקה בידה הזמנה ואני מסתקרנת איך נראית הזמנה לחתונה מקדונית. להפתעתי זה נראה יקר (יחסית למקום). הזמנה ענקית ומושקעת. תמונת בני הזוג בפורמט גדול בקיצור, גם כאן עושים את אותן שטויות ומבזבזים כסף מיותר שנראה שאינו נמצא בשפע.




למרבית הפתעתי, על הצד החיצוני הכיתוב בכלל באנגלית ואין זכר למקדונית. מעניין למה זה מזכיר לי את ניסיונות החיקוי אצלנו לכל מה שאמריקני? מנהגים נוספים שאני מבחינה בהם בשתי החתונות (גם בזו שראינו אתמול), הכיבוד לאורחים כולל הרבה מאד חפיסות סיגריות והמלצרים אצים רצים להוסיף למלאי. 

גם הימצאותו של הדגל המקדוני בכל חתונה, נישא על מוט בידיי אחד הגברים או הנערים ותמיד משתתף במעגל הריקודים. על הדגל קשורה בקצהו העליון מגבת ואין לי את מי לשאול לגביי המנהג המוזר הזה



גם השושבינים של החתן והכלה מקבלים מגבות חדשות וגדולות אותן הם נושאים על הכתף לאורך כל החתונה. על פי מה שראינו כאן, את המגבות נותנת הסבתא במעין טקס קטן. לעומתם נשות המשפחה מהלכות עם מטפחות אף רקומות שמוצמדות בסיכת ביטחון לשמלתן. ניסיתי לברר אבל אין אחד שיסביר את המנהג המוזר הזה. כאילו כך ניתן להבדיל מי מהם קרוב למשפחה ומי סתם מוזמן. ואולי זה סתם ניחוש פרוע מתוך דמיוני. 




סוף, סוף! הכלה הואילה לצאת. בפרצוף עצוב ובכי היא יורדת במדרגות לרחבה. מה אגיד? כלה מאד "כבדה" ועצובת עיניים. לא זה מה שציפיתי לראות עכשיו. מנגבת את הדמעות, מקשיבה לדבריי כיבושין מהסבתא ומנסה להשתלב בחגיגה. אצלנו אומרים "כאבל בין חתנים". חבל שלא כתבו איזו אמרה שמתאימה לנשים... 






תם הטכס!

אנחנו שועטים הלאה, יש עוד מפלים לראות ולהגיע חזרה לסטרומיצה לחגיגה הבאה. כמה מפלים יש? המון! ואם זה תלוי ביוסי אז נראה את כולם כולל כולם.




המפל הראשון נראה מבטיח בשלט. לא יודעת מתי זה צולם, אבל בפועל המפל נראה יותר מדולדל. הבצורת כנראה לא פסחה על האזור הזה.





הדרך נעימה, לא ארוכה ומתוחזקת בשביל עץ נוח להליכה לאורך הפלג. בדרך שלט אזהרה מחזירי בר כמו שבמקומות אחרים היו שלטים שמזהירים מדובים. באנו! ראינו! צילמנו! מפל אחד נכבש.

המפל הבא כבר יותר מסובך להגעה. הדרך ארוכה יותר ועוברת מצד לצד של הנחל. יוסי בראש ואני מתחילה להשתרך מאחור. מזג האוויר חם מאד ואני נגררת. למה נדמה לי שיוסי הולך לשום מקום? כנראה זווית הצילום.



הגענו סוף, סוף. אכן יש מפל סביר ואפשר לנוח מעט לידו



אז למה אני מרגישה כזו סמרטוטה? הלחות והחום מציקים ויש עוד את כל הדרך חזרה






יש!!!! בחיי שיש למקדונים אלוהים! או שאלו אלי האולימפוס, הכל יכולים, שמגיעים עד כאן? יוסי רואה שהמפלים הנוספים או בלתי נגישים או בלתי עבירים ומוותר עליהם בצער רב. עכשיו כל שנותר זה למצוא משהו לאכול בדרך ולשעוט לסטרומיצה למצוא מלון. בזוית העין, תוך כדי נסיעה אנחנו מזהים בית קטן שנראה שיש שם גם מסעדה. נסיעה חזרה ברוורס ואנחנו עוצרים ליד פלג קטנטן שזורם לצד הבית. המשפחה קצת המומה מזוג התיירים המוזרים שמבקשים לאכול. מיד נרתמים להביא את הדגים מהנחל וסלט. אנחנו נהנים לשבת בשקט שלנו מול הנוף הירוק. 



הבטן נרגעת והדרך קוראת לנו להמשיך. הנסיעה לא קצרה חזרה אבל כבר אחה"צ ואנחנו שוב בפאתי סטרומיצה. מחפשים מלון בעיר שנתקעה בתקופה הקומוניסטית. יוסי שולח אותי שוב ושוב עד שמוצאים איזה מלון מוזר שמשמש גם בית ספר בשעות הפנאי. העיקר שיש מיטה נורמלת, העיקר שיש חדר אמבטיה נקי (מאד) ומים חמים. עוד אתמול בערב, וגם לאורך היום, ניסינו להתקשר למילן להודיע לו שאנחנו באים. אני כל הזמן עם ה"לא נעים" שלי. אולי לא התכוון באמת? אולי הזמין רק מהפה לחוץ? האם צריך להביא מתנה? ואיזו מתנה מביאים לאירוע כזה? יוסי יותר שווה נפש, מה כבר יכול להיות? מקסימום נחזור למלון והם בטח יבינו שאין לנו שום מתנה שהיא לא מקדונית.



הגענו לחגיגה, אני הולכת מאחורי יוסי בדחילו ורחימו. לא כל כך נעים להגיע בבגדי טיולים זרוקים אז השתדלנו להתלבש בבגדי הטיסה שלנו (כאילו שהם יותר נורמלים). פניו של מילן נוהרות בהפתעה ושמחה לקראתנו על שהצלחנו להגיע. לא הוא לא מתעסק עם המיילים שלו ולא עם הפייסבוק, כך שלא קרא שאנחנו מגיעים. אבל האיש עם העיניים העליזות תמיד, שמח לקראתנו וכך גם אשתו קרולין המקסימה. מושיבים אותנו ביו אורחיהם, חבריהם ובני משפחתם ומילן מציג אותם ואותנו ומתחיל (ממשיך) לשתות גם איתנו J. אנשים מקסימים שמנסים לשכנע אותנו להעמיס על הצלחות מאכלים רבים, אבל אנחנו מתביישים להיות חזירים וטועמים מעט. 



כולם סקרנים לגבי ישראל ושואלים שאלות, אנחנו סקרנים לא פחות. בשלב מסוים מגיע חתן השמחה בוגר התיכון, וכשאביו לוקח אותו להכיר את האורחים מחוץ לארץ, הוא אומר לו בנון שלנטיות "אבל אנחנו כבר מכירים"... צודק הבחור היפה הזה. אכן נפגשנו לפני יומיים במרחצאות הרומיים. זה הוא שסגר את הברזים במקלחת שלא נרטב בעוברנו. מילן משוכנע עכשיו שזו יד האלוהים שהביאה אותנו אליו. מתיישב, עם עוד בקבוק בירה, ושואל את יוסי לשמו. מבקש סליחתו על שלא זוכר אותו. יוסי אומר לו "JOSEPH" והוא קופץ כנשוך נחש. רץ לאטלייה שלו ומביא בידיו פסלון של יוסף אביו של ישו. הוא לא מפסיק להתנצל ולנסות להבין, למה אתמול נתן לי פסלון של מלאך וליוסי סתם כבשה. הוא מספר שייסר את עצמו כל היום על שלא חשב אל כך בעצמו. ואז בתנועה תיאטרלית הוא מושיט את הפסלון ואומר "JOSEPH TO JOSEPH" . 

מאותו רגע, השניים שוקעים בשיחה וכמעט לא מבחינים באף אחד סביבם. יוסי מספר לו על הטיולים שלנו בעולם ועל כך שאנו במסע בארצו ההיסטורית של אלכסנדר מוקדון, אחרי צחוקים ממושכים הם לבסוף מחליטים ששניהם כנראה היו בגלגולים הקודמים חיילים בצבאו של אלכסנדר ומשם הם מכירים. כמובן שאנחנו מושבעים לשוב ולבקר אותם אבל התנאי הוא שנגור אתם בביתם כשמילן מבטיח להראות לנו את ארצו מזווית שאף תייר לא יכול לראות וכמובן ללקט אתו צמחים למאכל ומרפא. 

נהנינו מהכנסת האורחים המקדונית, מהמפגש הבלתי אמצעי עם התושבים הנעימים וחזרנו למלון עמוסי חוויות ושמחים.



20.5.13




הבוקר יש נסיעה ארוכה למקום שנקרא קוּׁׁצָ'ני kochani.
בדרכנו יש עוד טיפוס על רכס אוסוגובו Osogovska עליה של 1200 מטרים. לא! לא ברגל!!! נראה לכם??? J




הרכס עטור כרי מרעה ירוקים, שדות של פרגים, והמון ירוק. מה שלא ברור לי זה מדוע ישנם שדות של פרגים אדומים, כאלו פּוּשטים, כמו אצלנו, מגודרים? ראינו הרבה מאד שדות מוזרים כאלו. 



חוצים את הרכס תוך שאנו עוברים בנקודת השיא 2085 מ' . ונחצה אותו לכוון צפון, אבל... השילוט במקדוניה בצד המזרחי פשוט בלתי אפשרי. שלטים בצבע צהוב שהכיתוב עליהם דהה מזמן בשמש הקופחת, מאיטים מעט את ההתקדמות. בינתיים ניתנת לי הזדמנות לצלם את הנופים הנפלאים. 





ממשיכים בגלישה בדרכי העפר מול נופי האגם, מטעי תפוחים חזרה במורדות לכוון kochani . אחרי עלעול בדפים מתברר, כי לפני כ 2300 שנים אלכסנדר הגדול הביא אתו מתיישבים מחבל קוצ'ין שבהודו, כדי שיגדלו אורז באיזור החם והלח הזה. רק בחבל הזה ניתן לגדל אותו. שיטות העיבוד דומות למזרח. חלקות מוצפות מים ושבילים צרים מוליכים ביניהם. מרחוק רואים אנשים מעבדים את החלקות.





העיר קוצ'ני, היא השלישית בגודלה מבין ערי מזרח מקדוניה ושוכנת לאורך גדתו של נהר בעל אותו השם. לפני מלחמת העולם השנייה, היא הייתה רק עיירה כפרית שעסקה בגידול אורז. מרבית הבתים היו אז בקתות בוץ עם מעט מאד דרכים מרוצפות באבנים. כיום קוצ'ני היא עיר מודרנית (יחסית). הגענו אליה ולא מצאנו שום דבר בעל חשיבות או עניין שראוי בשבילו לצאת מהרכב. ולכן החלטנו למשוך הלאה. עצירה קלה בתחנת דלק, הניבה הנאה בצורת ציפורים מקננות באביב. מילאנו את המיכלים כולל הבטנים הפרטיות שלנו. 



רשום אצלנו יעד מעורר סקרנות. מישהי רשמה והבטיחה חוויה של הסטונהג' של הבלקן. נתנה תיאור, רשמה שמות כפרים ואנחנו נוסעים בעקבות תאוריה. לא מוצאים על המפה את הכפרים רק כיוון מעורפל, אבל לא טייל מהולל כיוסי ירפה מהבטחה לנתח טיול מעניין. מעט הכפריים בדרך מצביעים על כיוונים מנוגדים כל פעם. אנחנו נוסעים הלוך וחזור כברות דרכים הגונות. כל מה שמוצאים זה "שדה" קטנטן של פרגים מהסוג שאנשים הורגים בשבילו...




אני החנונית מצלמת במהירות ובורחת פנימה לרכב למרות שאין במרחק קילומטרים אף אדם. הדמיון המפותח שלי עובד שעות נוספות ואני כבר רואה בדמיוני סוחרי סמים בעקבותיי. וכל זה בגלל חמש שש שורות של פרגים סגולים.... 

מכפר לכפר מהר להר ושום בדל של סלעים מהסוג המתואר. אומרים שמה שעולה צריך לרדת, אז.... אנחנו מתפתלים בעיקולים התלולים של ההר חזרה מטה בחיפוש הדרך ליעד הבא. 

אנחנו עדיין במחוז קוצ'ני, רק כאן ניתן לראות כמה הם עניים התושבים פה. אני נזכרת בסרט שראיתי לאחרונה על אלכסנדר מוקדון ובו תיאור על ה"יצורים" המוזרים שראה בהודו ולקח אתו. כמה שהם עד היום לא מתאימים לנוף המקדוני.





הפעם הדרך באמת ארוכה מאד. יש זמן לעצור כמה שמתחשק בכל מקום, אין כמעט אנשים או רכבים באזור.



עוד תמונה שממחישה את המצב באזור המזרחי של מקדוניה, הייתי בטוחה שהרכב הזה נגרר ע"י רכב אחר אבל, לא כך. הדבר המוזר הזה קירטע ונסע כברת דרך ארוכה כשהקרביים שלו שפוכים על הכביש. ברור שנאלצנו לזחול אחריו כי לא היה מקום לעקוף.



יעדנו הבא היא קרטובו KARTOVO.

על פי הכתוב, זוהי עיירה מקדונית ששמרה על צביונה הישן ונמצאת בתוך לוע הר געש עתיק. שמה נגזר מהמילה קרייטר = מכתש, באנגלית. העיירה הזו, הייתה ידועה כעיירת כורים עוד מהעת העתיקה. בכל האזור הזה יש עפרות ברזל רבות, זהב, כסף נחושת ואבץ, וכל האזור כולו היה אזור התיישבות מלפני אלפי שנה והוא מלא באתרים מגאליתיים רבים. העיירה נמצאת במקום מפגש נחלים היוצרים קניונים אדירים שחורצים אותה וחלקיה מחוברים על ידי גשרים מרהיבים עתיקים.






בתוך העיירה, שמשמרת את המראה העתיק שלה, ישנם 6 מגדלים ששרדו מימי הביניים. המגדלים שמשו להגנה והיו מחוברים ביניהם ברשת של מנהרות. את רוב המגדלים בנה קונסטנטין דגנוב שהיה שליט העיר במאה ה- 14. מאחר והעיר הייתה עיר כורים עשירה, היה צורך להגן עליה מפני פשיטות של העותמאנים. 



הרעיון של קונסטנטין היה לבנות מבנים מבוצרים שהכניסה אליהם תהיה רק בעזרת סולמות ניידים שאפשר להרים אותם למעלה. המבנים הם מעין מבצרים, והם מחוברים ביניהם ברשת של תעלות תת קרקעיות. החלק התחתון של הבניינים שימש לאחסנת הסחורה היקרה. במגדלים היו 3 וארבע קומות מחוברות בגרמי מדרגות צרים. במקור היו 12 מגדלים וכיום נשארו רק 6. המגדלים קרויים על שמות בעליהם שלעיתים היו בעלים מאוחרים יותר. ב- 1690 התנהלו בקרטובו קרבות קשים בין האוסטרים והמורדים הסרבים לבין העותמאניים, כעונש לעיר המורדת, הרסו העותומאנים מספר מגדלים. 



החיפוש האינטנסיבי אחר האתר האבוד בשעות הבוקר, נותן בנו את אותותיו. אנחנו עייפים מידיי, רעבים מידיי ומתוסכלים מידיי מכך שלא מצאנו גם את האתר הנוסף שאמור להיות כאן בסביבה ומכונה "בובות האבן".



אין כח לשוטט הרבה בעיירה בגלל החום והרעב, המוזיאון סגור, נמאס מכנסיות, ועלינו עוד להגיע לבירה סקופיה. זוהי שעת צהריים מנומנמת בעיירה, המסעדות מלאות, המוזיקה רועשת אבל הן מציעות רק משקאות (בירה) ונישנושים. מצאנו איזה קיוסק של צעירים והם מנסים להכין לנו משהו לאכול. איזה המבורגר וצ'יפס. לוקח להם שעות להכין ואנחנו רק מותשים. סיבוב חסר כח וחשק בעיירה. התלהבות קלה מהגשרים ויאללה, הלאה לצאת מכאן. כל שאר העיירה נראה כמו שכונה בעזה לפני המלחמה האחרונה.



אנחנו מקבלים הנחיות במקדונית עסיסית לכיוון הנסיעה אל עיר הבירה סקופיה. נוסעים לנו על דרך המלך ופתאום הפתעה! שלט ההפניה לאתר שחיפשנו שעות על שעות, בובות האבן משאת נפשנו עומדות להתגלות.





אתר לא גדול אבל בהחלט מתאים לשמו.

וכבר אנחנו שועטים לעבר עיר הבירה. הזמנו הפעם דירה ולא מלון. מסקרן אותי מה נמצא שם. 

בכניסה לבירה יש בהחלט פסלים מקדונים מרשימים. נחמד להפעיל GPS ולנווט בין הרחובות המשמימים. חלקים לא מעטים בעיר, לא הוד ולא הדר יש להם וחלקם מזכירים לי את הרחובות בתחנה המרכזית. 





הגענו לרחוב, ואין מושג מה המספרים בו. מתחילים לשוטט בין החנויות לברר. אאוריקה!!! הבניין נמצא ופרט שולי זה שלא מוצאים את הכניסה.... אנחנו סובבים את הבניין כמו את חומות יריחו וייתכן שיש שם משהו שנראה כמו כניסה לא מזמינה. 

אני מתחילה לחשוש שהגעתי באמת לאחת הדירות בתחנה המרכזית בת"א. סורגים על הדלתות, מסדרונות חשוכים ומפחידים. כמה תושבים לא ממש נחמדים והאיש ממנו הזמנו את הדירה לא מגיב. פעם, ועוד עשרים פעם מתקשרים ואין מענה. אצלי מפלס הפיפי עולה ואין איפה להתפנות. אחרי שסבבנו כמה פעמים את הבניין, זבנית נחמדה בחנות לציוד לגידול דבורים (מתברר שיש ביקוש אם יש חנות שלמה רק לכך), מתגייסת לעזור. מרימה טלפון למשכיר, מצליחה לאתר אותו וגם את הכניסה ממנה צריך לעלות. הוא כמובן מבטיח שאו טו טו הוא מגיע..... אז אמר. כבר לפנות ערב, אני בבאוס של הלייף. כמו שהמקום נראה מבחוץ, לא ממש עושה חשק להיות שם גם בפנים. ממתינים וממתינים ואני מנסה לשכנע את יוסי שנחפש מלון נורמלי. האיש כרגיל עקשן. "נמתין עוד קצת". הפעם ניגשים לחנות אחרת (החמודה כבר סגרה את הבסטה והלכה). גם שם מבטיחים שהנה עוד רגע הוא בא.... 



הגיע, הביט בנו וקיבל החלטה שלנחמדים כמונו לא מתאימה הדירה. כלומר אפילו לא ראינו אותה. לקח אותנו לבניין אחר שברשותו, דירה יפה (4 חדרי ענק מרוהטים היטב ומדיפים ניקיון.) ושם שיכן אותנו אחר כבוד לשמחתי. 

נרגעתי ברגע (זוכרים את המפלס????) ומיד הנפש קוראת לצאת ולשעוט ברחובות. הערב כבר רד לו אבל אנחנו הסקרנים הבלתי נלאים, לא מוותרים על ההזדמנות לראות את הסביבה 





תמיד ברגעים כאלה אני תוהה, מה חזק יותר אצלי, כח הסבל או הסקרנות והצורך לראות ולטרוף את הסביבה. מה שבטוח הוא שהעיניים שלא יודעות שובעה חזקות אצלי יותר מהשרירים. מזל שהכל בבירה המקדונית כל כך קרוב ונגיש יחסית.




את סוף היום הזה אנחנו כבר משתרכים לאטנו עד למלון לשינה ערבה



21.5.13

יש לנו רק יום אחד לחרוש את בירת מקדוניה. נראה אם זה יספיק.

סקופיה
בירת מקדוניה ממוקמת בחלקו העליון של עמק וארדאר. העיר נוסדה על ידי הדרדנים במאה ה- 3 לפני הספירה. היא יושבת במיקום אסטרטגי, על הנהר וורדר, שהיה דרך המלך המובילה אל הבלקן. העיר הייתה חשובה כבר בתקופה הרומית והייתה בירת חבל הדרדן, גם בתקופת הביזנטים, עת הייתה מקום מושב הבישוף, את שמה שינתה רק עם הפלישה הסלאבית. במאה ה14 סקופיה הופכת להיות בירת הממלכה הסרבית, אבל נכבשת על ידי העותומאנים.

העיר שוכנת על דרך המלך שחיברה בעבר את יוון ואת אתונה עם פנים היבשת. וכיום מונה כ- 600 אלף איש. החלק העתיק של סקופיה מזכיר עיר עותומאנית, במיוחד בגלל אוכלוסיה אלבנית גדולה. ב1963 הרסה רעידת אדמה שני שליש מבנייני העיר. היא נבנתה מחדש בתכנון סוציאליסטי.

בעיר קיימים עדיין אלו לצד אלו מסגדים וכנסיות והחופש הדתי מתחיל שוב לשגשג לאחר תקופת הקומוניזם. גם בסקופיה מצוי באזאר מקורי וצבעוני המרכז אליו סוחרים מכל מקדוניה ואפשר להבחין בין תושבי האזורים השונים ממקדוניה ומהבלקן כולו. 



בוקר בא לעבודה. בעצם הבוקר כאן מתחיל בתפילה כמו כמעט בכל מקום במקדוניה הדתית. הכנסייה היא הדבר הראשון אותו אנו פוגשים עם היציאה לרחובות העיר. יפה וגדולה אבל ליבנו התחיל להיות גס קצת בכנסיות שאין בהן ממש, ממש וואו גדול.





עוברים הפעם באור יום באותם רחובות שביקרנו בהם כבר אתמול בלילה. מסתבר שכל סקופי אמיתי חייב לעבור לפחות פעם ביום במרכז העיר הזו. חוץ ממנו אין הרבה מה לראות.



מרכז העיר הוא הפסל המפואר של אלכסנדר מוקדון הניצב על כן גבוה מעל מזרקה במרכז הכיכר העצומה. מקום המחבר גם בין שני חלקי העיר השונים כל כך. כל מבני הממשל המפוארים בנויים סביבו. כולל התאטרון הלאומי משכן כל המוזות ועוד.






הליכה לאורך נהר ורדר, החוצה את העיר לשני חלקים שאינם שווים. הנהר אינו מרשים במיוחד בשביל יודעי נהרות, אבל הגשרים העתיקים שעליו וכן האנשים שעוברים עליהם מצד לצד נותנים תמונה יפה של הפסיפס האתני של העיר: מוסלמים, נוצרים, חילוניים, כהי עור, בלונדיניים, עניים בלויי סחבות לצד לובשי כסות מנקרת עיניים. הנהר אינו נקודת מפגש רק במובן הסמלי, הגשרים שעל הנהר (היפה שבהם הוא קמני מוסט, שנבנה במאה ה-15) מקשרים בין העיר העתיקה לעיר החדשה,

בעיר החדשה מדרחוב יפה. שדרה רחבה ובה חנויות יוקרה, בתי קפה ומסעדות רבות השוקקות בעיקר בלילה. מעט היסטוריה כמו תחנת הרכבת אשר שרדה את מאורעות רעש האדמה בשנת 1963, שכיום ממוקמת בה גלריה להצגת יצירות.



והבית של אמא תרזה שבדיוק היום חנכו את משכנו החדש.



חצינו את הגשר, ניסיון יפה של העיר לחבר בין הצד הנוצרי למוסלמי באמצעות פסלים מהמיתולוגיה היוונית לצד פסלים של מנהיגים עותומנים.





ברגע שעוברים את הקטע הרשמי, מתגלים מבנים מזרחיים של מסגדים וחמאמים. גם לבוש האנשים משתנה מן הקצה אל הקצה. 



רואים הרבה עוני, מקבצי נדבות (בעיקר נשים עם תינוקות על הידיים) רחובות צפופים ועזובה. 




הלכנו בין הסמטאות, הרחובות שהזכירו לנו את הערים הערביות או את תורכיה, עם הרבה לכלוך וחוסר אכפתיות לסביבה. שרכנו רגליים בין מסגד למסגד עד שהגענו לבזאר המקורה הגדול. המעבר על גשר רעוע הבהיר לי שאין מה לטרוח להגיע לשם. 

כך מקורה השוק הענק





הכל כל כך לא מזמין שם, שהעדפתי את שוק הפרחים ואת מוכרות הירקות שישבו מחוץ לשוק





המקום הנוסף שמצאנו באקראי הוא שוק הפשפשים הענק ששוכן למרגלות חומת הארמון. זהו בעצם שוק אלבני. המוכרים כהיי עור ולא דומים בכלל במראם למקדונים. אני חושדת שאלו הצאצאים של אותם ההודים שהגיעו עם אלכסנדר מוקדון במלחמותיו. או צוענים. התחלתי לשוטט בהתלהבות אבל מתברר שה"מציאות" שם כל כך עלובות שבארץ גם המוכרים בשוק הפשפשים שלנו, לא היו טורחים לאסוף או למכור




את הערב סיימנו כמו אתמול, בארוחה טובה בכיכר המרכזית. 


https://www.youtube.com/watch?v=Mj24MOOmnv8




הנקודה היהודית

לכל אורך השהות שלנו במקדוניה, דאגנו לחפש גם את הקשר של היהודים לארצו של אלכסנדר. בהרבה מקומות נידחים, נתקלנו באנשים שמיהרו לספר על השכנים היהודים שהיו להם בעבר ואיך הממשלה הבולגרית הקריבה אותם על חשבון אחיהם היהודים של בולגריה. המקדונים לא התביישו להשתמש במילים בוטות על הבולגרים ומה שנעשה ליהודים במלחמה הארורה ההיא. 

"ראשוני היהודים שכונו רומניוטים, הגיעו לעיר במאה ה-3 עת נשלטה בידי האימפריה הרומית. היהודים שימשו לא אחת מתווכים בין שליטי האימפריה הבולגרית הראשונה לנציגי ממלכת הכוזרים וזכו לחופש פולחן מלא.‏ ב-1170חלף בבלקנים הנוסע בנימין מטודלה וציין שבסקופיה מתגוררת קהילה יהודית מאורגנת ומבוססת. גם בתקופת האימפריה הבולגרית השנייה חיו יהודי העיר בביטחון יחסי והקהילה גדלה כתוצאה מהגירת פליטים שנמלטו משטחי האימפריה הביזאנטית. בשנת 1493 הגיעו מגורשי ספרד לחבל מקדוניה בהזמנת הסולטאן העות'מאני באיזיט השני, השתלבו היטב במנגנונים השונים ובכמותם הרבה הביאו לשינוי באופי קהילת יהודי העיר שקיבלה צביון ספרדי. עם תום השלטון העות'מאני, לאחר חתימת חוזה סאן סטפנו הפכה השליטה בחבל מקדוניה הוארדארית סלע מחלוקת בין ממלכת בולגריה לממלכת סרביה אשר נלחמו ביניהן על השליטה בו. לאחר תבוסת בולגריה במלחמת העולם הראשונה, הפכה סקופיה מתוקף חוזה ניי חלק מממלכת יוגוסלביה. מראשית שנות ה-20, מאוגדת הייתה קהילת סקופיה באיגוד הקהילות היהודיות ביוגוסלביה שמרכזו בבלגרד. בשנת 1940 מנו יהודי העיר 2,816 נפשות, 96% מתוכם יהודים ספרדים ו-4% אשכנזים‏ . לאחר פרוץ הקרבות הגיעו פליטים יהודים נוספים לעיר ובראשית 1943 מנתה הקהילה 3,342 נפשות." מקור .............




ראשוני המתיישבים היהודים הגיעו למקדוניה כבר במאות ה-3 וה-4. היהודים ישבו אז בערים סקופיה, שטובי, ביטולה, סטרומיצה, דוויארן ואוכריד.

בזמן השלטון העות'מאני גדל מספר היהודים במדינה והחלה הגירת יהודים מרחבי האימפריה למקדוניה. העיר ביטולה (בפי היהודים - מונאסטיר) הפכה למרכז יהודי חשוב והגיעו אליה יהודים מספרד, פורטוגל ואלבניה.

יהודי מקדוניה קיבלו באהדה את התנועות המשיחיות שהובילו שלמה מולכו, שבתי צבי, דוד הראובני ונתן העזתי.



בראשית המאה ה-20 היגרו יהודים רבים ממקדוניה, בעיקר מהעיר מונאסטיר (כיום ביטולה), לצ'ילה ולארצות הברית. עד היום ישנה קהילה גדולה של יהודים מקדונים בצ'ילה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם איחוד מדינות יוגוסלביה, היו במקדוניה כ-7,000 יהודים, רובם היו ספרדים דוברי לאדינו ומיעוטם אשכנזים. ערב מלחמת העולם השנייה היו במקדוניה כ-7,800 יהודים מהם כ-3,800 בסקופיה, 3,300 בביטולה וכ-550 בשטיפ. במהלך המלחמה סופחה מקדוניה כמחוז של בולגריה. השלטון הבולגרי רדף את היהודים באזורים שסופחו לבולגריה משכנותיה‏. במרץ 1943 נערכו אקציות בכל רחבי מקדוניה על ידי שוטרים וחיילים בולגרים. לפי רישומי משרד הפנים הבולגרי נעצרו במקדוניה 7,826 יהודים מתוכם: 3,290 בסקופיה, 3,296 בביטולה, ו-546 בשטיפ. בסטרומיצה, ולסוגבגליה נעצרו 26 יהודים. לקבוצה זו צורפו בהמשך 27 יהודים מהעיר פירוט ו-42 יהודים מתראקיה היוונית שלא נעצרו באקציה הראשונית. מרבית היהודים הועברו למחנה המעצר מונופול בעיר סקופיה. 11 יהודים הצליחו להימלט מהמעצר ו-76 שוחררו בשל היותם בעלי אזרחות זרה. קבוצת מגורשים זו הובלה במספר טרנספורטים למחנה טרבלינקה שם נרצחו 7,144 יהודים‏ בראשית המאה ה-21 מתגוררים כ-250 יהודים במקדוניה, רובם בסקופיה. מקור ..........................





במרץ 2011 נחנך במרכז סקופיה מוזיאון לזכר יהודי מקדוניה שהושמדו בשואה. בטקס שהתקיים נכח ונשא נאום השר לעניינים אסטרטגיים והמשנה לראש הממשלה, משה יעלון." (מתוך וויקיפדיה)





הופתעתי למצוא במרכז העיר את הבניין המפואר הזה המוקדש לקהילה היהודית ולשואתה. בסלוניקי הקרובה, היו עשרות אלפי יהודים והמוזיאון שם כל כך קטנטן לעומת הקומפלקס התלת קומתי הזה. 




22.5.13

אחרי ימים נפלאים במזג אוויר נהדר, אנו חוזרים ארצה. הבוקר התקדרו פני השמים מצער שלנו ואולי גם מצערם. היו שלום שמי מקדוניה, היו שלום אלכסנדר וכל צאצאיו. אולי עוד פעם ניפגש תחת שמי הארץ היפה והנעימה הזו. 



כתבה וערכה
בתיה גוטליב


הכותב יוסי לוי joseph levy הינו מומחה לאיסלנד iceland, המלווה קבוצות בנהיגה עצמית בלבד, והמתכנן מסלולי טיול לפי מידת המטייל,והמשמש כמומחה באתר http://www.gotravel.co.il/.
לפניות לכותב shark4162@gmail.com
© Copyright to seekingtheworld.com זכויות יוצרים לאתר