20 אוגוסט, 2015

זמן איים- האי סריפוס Serifos Island

לכתבה הקודמת על האי קיטנוס לחץ כאן

האי סריפוס שוכן במרחק 3.5 שעות הפלגה במעבורת מנמל פיראוס, בין האיים קיטנוס Kythnos וסיפנוס Sifnos (אותי השמות מבלבלים תמיד). יש כאלו שהם מהמתגעגעים לחופיי סיניי, שמכנים אותו סיניי של הקיקלידים.
באי הזה ישנם בסה"כ 72 חופים חוליים ומיוחדים, מדבר וברים על החוף וכנראה כל אלו גורמים להקבלה שלו לחופי סיניי. זהו בהחלט אי שמתאים להיזרק בו ליד החוף. יש בו כמה חופי נודיסטים שמוכרים יותר לאירופאים וכמעט שאין בו הרבה עיירות גדולות אלא כפרים קטנים המשובצים בין ההרים. האי כולו הוא בסך הכל 73 קילומטרים מרובעים, למרות שאין שם שום דבר מרובע בכלל.

אי אפשר בלי קשר בין האי סריפוס למיתולוגיה היוונית. על פי הסיפור שם, דַנַאֵה, ביתו של אַקְריסְיוֹס מלך אַרגוֹס, הושלכה על ידו לים, בתוך תיבה, יחד עם תינוקה פֶּרסֶאוּס, הם נמשו על חופי האי הזה וחיו אצל הדייג שמשה והציל אותם. הדבר נעשה בהוראת המלך "תודות" לנבואת האוראקל שהנכד שייולד לו, יהיה גם זה שיהרוג אותו. 

על פי טענת האם, פֶּרסֶאוּס נולד לה כאשר זאוס ראש האלים, "ביקר" אותה, כשהייתה כלואה בחדר שנבנה עבורה מתחת לאדמה במצוות אביה. כמובן שאי אפשר במיתולוגיה בלי טוויסט בעלילה, אז בקיצור וכדיי שלא אגלוש למקום שמאד אהוב עליי=המיתולוגיה היוונית, אקצר ואסיים בכך שהבחור הצעיר והלא מעט שחצן, הבטיח לפּוֹלידֶקטֵס מלך האי, שיביא לו כמתנת חתונה את ראשה של הגוֹרגוֹנָה מֶדוּסָה, בתנאי שיעזוב את אמא שלו בשקט ויתחתן עם אשה אחרת... האלה אתנה ציידה אותו במגן מלוטש כראי על מנת שלא יסתכל על מֶדוּסָה ויהפוך לאבן., האל הרמס נתן לו מגל פלדה חד. הנימפאות נתנו לו ילקוט עור, סנדלים מכונפים ואת כובעו של האל האדס שיעשה אותו רואה ולא נראה. בקיצור נראה שהבחור היה מאד מקושר בחלונות הגבוהים...

פֶּרסֶאוּס אמר ועשה, והביא בילקוט את ראש הגורגונה מֶדוּסָה ממש בדקה התשעים כשהמלך ניסה לקחת בכח את אמו.. וכמובן שכל מי שהיה שם וצפה בראשה הכרות הפך לאבן. מאז, על המגן של האלה אתנה רואים את ראש הגורגונה מֶדוּסָה.
ישנם עוד המון סיפורים על הבחור הזה, יקיר האלים, ומי שאוהב, מוזמן לקרוא בזמנו החופשי, ממליצה על הספר "המיתולוגיה היוונית" שחיבר אהרון שבתאי.

בקיצור, מה היה לנו פה? קצת סיפור משודרג של משה בתיבה. קצת סיפור על ישו ואמו הבתולה מריה, קצת תסביך אדיפוס והמון המון מדע בדיוני של התקופה הפרה היסטורית. תענוג!


לא עזרה לי התקווה שכל השטים איתנו במעבורת, ימשיכו לאיים הבאים. רבים החליטו לחגוג איזה חג קדושים דווקא איתנו. השעה כבר אחרי 8 בערב ולמזלנו יש עדיין אור. נגררים עם התרמילים מרחק ממש קצר ואיש חביב בחיוך רחב, עומד בפתח המסעדה שלו ומציע חדר. בדיקה קצרה, מו"מ עוד יותר קצר על המחיר כי הוא ממש שווה נפש, ואנחנו מתמקמים לנו, לא בחדר, אלא בדירה ענקית עם מרפסת הצופה אל המפרץ, ממש מעל המסעדה. 

כהרגלנו בקודש, מניחים את המיטלטלין ושועטים החוצה לנצל כל בדל אור או זמן. נכון שאומרים שהחיפזון מהשטן ועוד באיים, אבל הסקרנות כנראה חזקה ממנו (מהשטן כמובן..) 

למי שלא יודע, זמן איים, זה בהחלט גם זמן יתושים! אז למי שרגיש כמוני, מומלץ להצטייד בהמון (אני מתכוונת לממש המון!) אמצעי הגנה. אחרת יצטרך לכתת רגליו לבית המרקחת לנסות להציל את מה שנשאר מהידיים או מכל מקום שנחשף. ראו הוזהרתם!

באי סריפוס "זמן איים" מקבל משמעות עוד יותר סטלבטית. הכל פה נם עד שעה מאד מאוחרת . אני הייתי מחליפה את שמם ל"אי הישנונים". גם בלילה הם לא כאלו בליינים (אולי כי הגענו ממש לפני תחילת עונת התיירים) ובטח שבצהריים הם חייבים בסיאסטה. לא סתם כינו אותו סיניי של היוונים... 

שלחתי את הנהגוס, לשכור רכב על מנת שנתור את האי, כמובן "יוסי ילד שלי מוצלח". חזר עם משהו אחר... טרקטורון צהוב בוהק עם דגלון של נס המרד. הטענה הרשמית הייתה שאין רכבים, הטענה האמיתית לדעתי, זה שהתחשק לו כזה כלי... לכל דבר יש פעם ראשונה בחיים, אז הנה הפעם הראשונה שלי על הכלי המצחיק הזה שגם קצת מפחיד ולא הכי נוח למי שיש לו נתונים פיזיים קצרים...


ארוחת בוקר מצומצמת אבל עם אנשים מחייכים בחיוך גדול, שווה יותר מכל. יצאנו לדרך כשאני משקשקת ובטוחה שכבר בסיבוב הראשון הוא יצליח להיפטר ממני בדרך לא כל כך אלגנטית ואשאר מרוחה על השבילים. גם יוסי מנסה להתרגל לכלי, להסתגל לצעקות "תאיט"!!!! ללמוד לנסוע כשחונקים אותו בצווארו או עושים לו היימליך בצלעות... ובמקביל לשדר שהכל בסדר ולא! הוא לא כועס או מתעצבן!!! לאט, ממש לאט אני לומדת איך לנוע איתו מצד לצד בסיבובים. לשבת עם גב ישר, להפסיק לחנוק כי זה לא יקדם אותי לשום מקום ולהפסיק לצרוח כי זה בכלל לא עוזר ורק מצריד....


בעזרת הטרקטורון אנחנו עולים לראשי הרים ויורדים למפרצים מדהימים. כתוב שיש סכר אז "חייבים" לראות אותו. כמובן שהדמיון המפותח שלנו עוד לא למד להקטין הכל למימדים הגיוניים באיים. הסכר הזה ממש לא ראוי לעצירה לידו. גם פה מחפשים לשוא "עתיקות" מובטחות על המפה. אי אפשר להגיד עלינו שאנחנו מהמתייאשים... בסוף הריי נמצא אותם באיזה מקום בעולם. ועד אז "אין יאוש בעולם כלל" כמאמר הברסלב. הדלק אוזל דיי מהר להפתעתנו וחייבים לחזור לנמל. כי... כמובן שרק שם יש תחנת דלק. מה שאומר שהנסיעות הלוך וחזור בלתי נמנעות. אבל למי זה אכפת באיים? את ארוחת הצהריים במפרץ חמוד, אנחנו מגבילים לסלט יווני, קישואים וצ'יפס כי אני מפנטזת לי על ארוחת דגים כיד המלך בשעות הערב.

הרגליים הקצרות כואבות במפשעות כבר מהבוקר. אין לי מושג למה גברים כל כך דלוקים על כלי כזה בין הרגליים. בעצם אולי אני יכולה להבין את הצורך הזה שלהם... אל הרגליים מצטרף גם הגב שלא נשען על כלום כבר יום שלם. עוד הר, עוד מפרץ והופ! בשעה 5 נגמר לנו האי... בעקשות אני מסרבת להיכנס לעיר הבירה של האי שגם שמה בישראל (סליחה ביוון) הוא HORA/CORA סריפוס. אומרים שהיא הכי יפה מכל העיירות באיים אבל, בינתיים עד שאראה אותה, ליבי נשאר עם אלוליס של האי קיאה אהובתי הראשונה או קורה של קיטנוס המצויירת.


פינטוז ארוחת הערב מסתיים עם התעקשות ניקו המארח שלנו, להזמין אותנו לארוחה. תבשיל עלים לא מזוהים (לא להאמין שיוסי אכל את זה), ממרח אפונה צהובה, אוקטופוס משומר עם צלפים וירקות, ועוד איזה ממרח שמזכיר לי איקרה, מוזיקה חלומית, יין ובירה ואנחנו שבעים ושמחים לשמח את המארח. אני לוחשת בעברית ליוסי ( כאילו שניקו מבין משהו), שמחר כנראה נצטרך להתגנב החוצה בשקט כשנרצה לאכול במקום אחר. גם על בטן מלאה אין ברירה וצריך בטיול לפעמים גם לכבס. כבלי כביסה יש, אטבים גם הבאנו, משחה נגד יתושות אכזריות כבר מרוחה. והנוף של המפרץ יפה כל כך.


אני משוכנעת שניקו הבין מה לחשתי אתמול ליוסי, כי ארוחת הבוקר מפנקת במיוחד. ואולי זה בגלל השיחה שלנו איתו, איך ללמד את הבן העצלן שלו לעבוד ושלא יהיה אוכל חינם גם בגיל 30.... הכל כל כך נגיש ונוח באי הפצפון הזה שלא צריך ללכת הרבה ולקנות כרטיסים למעבורת לאי הבא סיפנוס. משם מתחיל גם המסע בשביל הנחש הסריפוסי מעיירת הנמל החמודה ליבאדי LIVADI מעלה אל העיר קורה. ממש שמות מקוריים הם בוחרים לעצמם היוונים הללו. כולם אותו השם. 


הדרך מתפתלת במדרגות רבות כמעט לכל אורכה. 2.5 ק"מ בעליה. בצל ממש נעים אבל הוא איננו... ובשמש חםםםם!!! כל הדרך אני מחכה להפתעה שכתובה על העיר הזו. ממתינה לאיזה וואו! שווה אבל.... לטעמי לתושבים כאן אין את החוש האסתטי שיש לתושבי קיאה או קיטנוס והם אינם מקשטים את בתיהם או הסמטאות. לא בציורים ולא בעציצים, פרחים או ירק. נכון שהיא גבוהה וחולשת מלמעלה על האי אבל פרט לכיכר קטנה, שניים- שלושה בתי קפה, וחנות אין שם משהו מיוחד. אז לימונדה לי וקפה ליוסי ומנוחה קלה וסוגרים את הפינה הזו. אנחנו נותנים לעיר הזו עוד חצי ק"מ של טיפוס בהר למצודה, על מנת שהיא תראה לנו בכל זאת, מה היא שווה. מוצאים עוד כיכר לפני בית העירייה ועוד שני בתי קפה לצידה והצלחנו "לחסל" גם את עיר הבירה הפצפונה.




חזרה אין טעם לרדת ברגל בדרך משעממת ובשמש, אז תמורת 1.60 יורו, חוזרים באוטובוס וכמו בכל האיים עד כה, אנחנו יחידים עליו. כיף להיות באיי יוון לפני העונה. בזמן איים צריך לדעת לנוח. אין ברירה. בערב מתכננים התגנבות יחידים ובהסוואה, אבל ניקו אורב לנו כמו נץ ושוב כרגיל מתעקש. "למה לכם? מסעדת דגים זה מאד יקר! אני טבח מצוין! אני אשיג לכם דגים מצוינים ואכין" מה נותר לנו לעשות פרט להסכים? כמובן שכל ארוחה כזו מלווה בשיחה ערה וקיטורים שלו על המצב במדינה, על גרושתו המרירה, שעובדת אתו במסעדה ובמלון, כשהיא לבושה רק שחורים כיאה לאלמנה...(והיא רק גרושה), על בת זוגו העכשווית הקנאית נורא וכמובן על הבן יקיר שלו והנכד הקטנטן. שיחות שאני בשלב מסוים פורשת מהן על מנת שהכלכלן מבין שנינו ייתן לו טיפים ועצות טובות. את האינפוט שלי אני נותנת מהפן הפסיכולוגי, כל אחד והחוזקות שלו...

הסלטים נפלאים כולל השרימפסים הקטנים אבל הדגים שהביא/מצא/השיג נוראיים ולא ראויים למאכל. מבט זריז בצלחת גורם לו להבין שלא אהבנו אותם בלשון המעטה או שהבין שעלינו עליו שהדגים אינם טריים. כמובן שאינו לוקח כסף עליהם כי "ככה זה בין חברים..." הוא טוען. והוא בכלל מאוהב ב"קולונל" שלי (ככה הוא קורא ליוסי למרות שהוא רק לוטננט קולונל...).

בחיי שהתאהב בנו, מתחיל ליישם את העצות הכלכליות וגם את החינוכיות ואנחנו שמחים לראות שיש לו זיק של תקווה בעיניים. כמובן שוב ההתעקשות שנאכל ארוחת צהריים לפני שהמעבורת מגיעה. מי בכלל יכול להתנגד לניקו/זורבה המקסים הזה? בטח שגם לא לבחור מה והיכן לאכול אבל זה גם חלק מהכיף של להכיר את אנשי האיים.

רק חצי שעה של שיט ואנחנו באי הבא סיפנוס

דגשים לביקור באי סיפנוס
לטיול באי דרושים בין 3-5 ימים, ולאלה הרוצים בטן גב כמובן יותר.
במפה מצוינים  האתרים באי.



לינה
לעניות דעתנו שווה להישאר בעיר הנמל לצורך הלינה ולא לעלות לעיר הבירה, כי בעיר הנמל יש יותר פעילות פנאי ומסעדות מאשר בבירה.

עליה לבירה קורה- 
בעיר הנמל באזור החנויות יש אוטובוס העולה לעיר הבירה. האוטובוס עולה לבירה אחת לשעה שעה וחצי, תלוי בשעות היום ובעונה. בעונת התיירות יש בכל האיים יותר תכיפות של התחבורה הציבורית
אפשרות אחרת היא באמצעות מוניות העושות שטאלים באופן קבוע מעיר הנמל לעיר הבירה.
האפשרות השלישית היא כמובן רגלית, במסלול של 2.5 ק"מ (A1) המתחיל בחלק המערבי של הנמל, באזור המסעדות, וחלק מהדרך היא על הכביש העולה לבירה, ובחלקה מדרגות רחבות שדרושים 2-5 צעדים להגיע למדרגה הבאה.
הנוף הנגלה תוך כדי העלייה לבירה שווה לדעתי את המאמץ הנדרש. כמובן למי שרוצה להקל על עצמו יכול לעלות ברכב למעלה ולרדת ברגל.

מסלולי נסיעה באי
באי ישנם שני מסלולי נסיעה מעגליים, האחד, לחלק הצפוני של האי, והשני, לחלק הדרומי שלו. מי שמעוניין יכול לסיים את שני המסלולים הללו ביום אחד, אך היות ומדובר בזמן איים מומלץ לעשות כל אחד מהם ביום אחד.
אפשר לנסוע באי ברכב שכור או באמצעות אוטובוס הנוסע במסלולים קבועים.
אפשר גם לשוט סביב האי בסירות היוצאות מהנמל.

חברות השכרה
באי ישנן רק 3 חברות השכרה, 2 קרובות מאוד לאזור רציף הנמל ועוד אחת בתוך העיר בצמוד לתחנת הדלק היחידה של האי. שווה לבדוק מחירים לפני ההשכרה.

קצת מידע על האתרים באי
עיר הבירה קורה
נבנתה בשנת 1434 בצורה אמפיטארלית על גבעה סלעית, עם מבנים טיפוסיים לאיים הקיקלידים כולל כנסיות המובילות למבצר בראש הגבעה. העיר מחולקת ל- פאנו קורה (התחתונה) ול- קאטו קורה (העליונה). 

אתרים בבירה
מוזיאון ארכיאולוגי, בו עתיקות מן התקופה ההלניסטית המאוחרת והרומית.
מוזיאון לפולקלור- המוזיאון העממי בקאטו חורה.
בגב המוזיאון ישנו תיאטרון פתוח שבו נערכות הופעות.
פיאטסה, כיכר הנוף היפה, המרוצפת, בלב חורה, שבה נמצא בית העירייה.
חורבות הטירה הוונציאנית בראש הגבעה.
כנסיית ישוע והקפלה של אגייה סופיה, בקאסטרו.
הכנסיות המדהימות, כנסיות ביזנטיות של Aghios Athansios (כנסיית מטרופולין), Evaggelismos, Aghios Eleutherios ו Aghios קונסטנטינוס.
טחנות הרוח המשוקמות, בכניסה לעיר.
Paspari, מעיין עם קשתות.

מחוץ לבירה
ישוב החוף Aghios Sostis עם קפלת ההומניות שלה וליאס ביי, 6.5 ק"מ מזרחית לבירה.
כפר החוף Aghios Ioannis עם קפלת ההומניות שלו, 8 ק"מ לכיוון צפון מזרח.
הכנסיות הביזנטיות המפורסמות של האזור, כגון Aghios Nikolaos ו- Aghios Ioannis Prodromos, עם ציורי הקיר המרשימים של המאה ה -17.
Aspros Pyrgos (המגדל הלבן) – שנמצא על הדרך מחורה לכיוון Megalo Livadi. זהו מגדל לבן גלילי והוא נחשב לבניין מהתקופה ההלניסטית וכנסיית אגיוס צ'אראלמבוס (Agios Charalambos), הנמצאת בסמוך לו, שנבנתה עם חלקי אבן מהמגדל. 
על האי יש מצפה כוכבים עם כמובן נוף יפה. 
חורבות של הטירה של Gria (אישה זקנה), במזרח האי.
הכתר של Cyclope - מבנה מלבני עשוי צפחה.


מכרות Megalo Livadi - שפעילות הכרייה עדיין גלוייה לעין. יש את מדרגות הטעינה, שהן עכשיו אחד הסמלים האופייניים ביותר של Serifos. לאחר הפסקת הכרייה, הקרונות, המסילות, הרכבת והכלים נותרו בלתי מקובעים בזמן. שם, תוכלו לראות גם את המטה, כמו גם את האנדרטה של ​​הכורים, אשר מזכיר לנו את שביתת הדמים שהם עשו.
האנדרטה שהוקדשה לארבעה כורים שנורו במהלך שביתת 1916 על תנאי עבודה טובים יותר. לאחר השביתה העקובה הזאת, המכרות נסגרו לצמיתות.
הזהב הנטוש, מכרות הנחושת והברזל, עם האחוזה הנטושה ובתי המועצה. המסילה החלודה, הקרונות והמחסן נשמרים עדיין במכרה הישן.
מגורו צ'וריו הסמוך, אשר בשנים 1880-1912 היה המרכז החשוב ביותר של האי.
Diikitirio (המטה) - בניין neoclassical שבו שכנה חברת הכרייה "Serifos-Spilialeza". הוא נבנה בסמוך לים, עם עצי דקל אופייניים בגינה שלו, ומספק הזדמנות לדמיין את הזמן שבו כל הפעילות התרכזה שם.
פארוס (מגדלור) - בחלק הדרומי של סריפוס, בקייפ ספתי, 65 מטר מעל הים, עומד המגדלור שנבנה באבן, המנחה את דרכם של הספינות מאז 1901.
Hydragogio (אמה) - אמת מים או מסה Pigadi, שסיפקה מים ל- Kato Chora. בבריכותיה נהגו פעם הנשים לכבס את בגדיהן. האלגנטיות של האי מתגלה אפילו באמת המים, שכן הקשתות היפות שלה בולטות. 
פרגמה (סכר) - באזור Steno נבנה בשנת 2004 סכר איסוף מים, על מנת לשרת את הצרכים של המים באי.

לכתבה הבאה על האי סיפנוס- לחץ כאן

נערך ונכתב ע"י בתיה גוטליב ויוסי לוי

הכותב יוסי לוי joseph levy הינו מומחה לאיסלנד iceland, המלווה קבוצות בנהיגה עצמית בלבד, והמתכנן מסלולי טיול לפי מידת המטייל.
לפניות לכותב shark4162@gmail.com
© Copyright to seekingtheworld.com זכויות יוצרים לאתר

15 אוגוסט, 2015

זמן איים- האי קיטנוס Kythnos island

לכתבה הקודמת על האי קיאה KEA לחץ כאן

קיטנוס - Kythnos 



שעה וחצי הפלגה במעבורת או רחפת, מהאי קיאה או שעתיים מפיראוס, שוכן לו האי קיטנוס. 
השם המודרני שלו הוא תרמייה בזכות המעיינות החמים בצפון מזרח האי שרבים מהיוונים מאמינים שבכוחם לרפא מחלות. הם אמנם אינם מוזכרים בכתובים העתיקים, אבל נראה שנעשה בהם שימוש בזמן העתיק כי נמצאו שרידי מבנים בקרבת מקום. 

האי אמנם קרוב לאתונה, אבל בהחלט שקט הרבה יותר מחברו האי קיאה. יש גם הקוראים לו כך "האי הגדול השקט". 
למרות קרבתו לאתונה, אין בו כל כך אווירה תיירותית ולכן הוא מושלם למי שמחפש מקום שליו עם כפרים פשוטים ליד החופים. לא בטוח שאלו החופים הכי יפים של איי יוון אבל אווירת השקט שם מחפה על הכל. יש בו חוף אחד יותר מיוחד, בו שני מפרצונים נפגשים חוף מול חוף וזה נחשב לאחד מעשרת החופים המיוחדים בכל יוון.

האי קיטנוס מציע שקט פסטורלי והרבה מסלולי הליכה שמביאים את המטייל למקומות ומפרצים חבויים שמעטים מהתיירים, או אפילו המקומיים, מגיעים לשם. מרבית הישראלים לא טורחים להגיע אליו בכלל, שזה בהחלט יתרון בעיניי. ככלל, מרבית התיירים רואים את המקום רק כנקודת עצירה של המעבורת בדרכם לאיים הבאים (סיפנוס, סריפוס, מילוס וקימולוס). אליהם המשכנו גם אנחנו, לא לפני שעצרנו לבקר באי זה.

ניתן בהחלט לשכור שם רכב ואכן מרבית התיירים, שכן מגיעים אליו, נשארים ללון בעיירה בה המעבורת עוגנת. יש שם טברנות בשפע על קו המים.


אל האי הגענו בשעות אחר הצהריים המאוחרים, ישר מקיאה ומצאנו מקום לינה כמעט בקו ראשון של החוף. המון מסעדות (במושגים שלנו) ועל כולן כתוב שהן טרדישיונל = מסורתיות יעני "אוטנטיות" עם מאכלים יוונים אופייניים. כולם מנסים לסחוב אותנו פנימה בחיוך רחב אבל ממש לא מתחשק לנו לאכול ועוד פחות ההתקרצצות. 
אחרי סריקת החוף כולו בתוך כמה דקות, אנחנו בכל זאת מתיישבים באחת הטברנות עם המלצר בעל החיוך הכי גדול. ממתינים שעה לסופלאקי שכמובן לא מגיע... כשהמחאה שלנו הופכת קולנית משהו, מסתבר שהשף רב עם אשתו ומצאו בדיוק את הזמן להתדיין על זה... מתנצלים, שוכחים מנות, אין אינטרנט למרות שכתוב... בקיצור ערב שקט כי יש ממש מעט אנשים בחוץ ועוד פחות תיירים.


לילה עקוץ עובר עליי. ככה זה כשרוצים לראות את החוף קרוב... מתעוררת מוקדם כלומר, לא ישנה בכלל ויוצאת למרפסת הקטנה הצופה לים. השקט מבורך. סירות הדייגים שבו מליל דייג למעגן ועתה הם עוסקים בתיקון הרשתות ובקרצוף הסיפונים. 
בית קפה אחד בלבד הואיל להתעורר מוקדם ולכן הוא זה שזכה לקבל את פנינו. הסוכנויות להשכרת הרכב נמצאות ממש סמוך וגם שם יש רק צדיק אחד שקם בשעות שאנחנו מכירים. האחר מגיע בעצלתיים רק בשעה 10. הפסד כולו שלו... 

רכב יש, אוכל היה (לא משהו) ואנחנו לכיוון אפיסקופי Episkopi. על המפה זו נראית עיר, בפועל זו בקושי עיירה ורחוקה מהנמל רק 4.5 ק"מ. לי, כנווטת מהוללת (בעיניי עצמי.. J), קשה להתרגל למרחקים הקצרים. הורדתי עיניים למפה, הרמתי אותן להתבונן החוצה והופ! אנחנו שם! 


השיטוט בסמטאות מניב הנאה גדולה מהארכיטקטורה, האהבה לצמחיה, הניקיון, הקפדת התושבים על צביעת הבתים בלבן וה"כבישים" המרוצפים שגם את הבטון בין האבנים צובעים בלבן.

כולם מצחצחים לקראת איזה חג של איזו עדה נוצרית. (כמה חבל שאצלנו אין תכונה כזו לפני חגים לנקות מחוץ לדלד אמות...) משישי עד שלישי תהיינה חגיגות לכבוד איזה קדוש ונאמר לנו שכך יהיה בכל האיים ושרבים מהיוונים מהיבשת מגיעים לחגוג. באי הזה אנחנו מסודרים. נראה איך נסתדר במציאת לינה באיים הבאים.


מד הדלק לא זז, נאמר לנו ע"י המקומיים, שתחנת דלק יש רק בנמל. החשש להמשיך ולנסוע ככה, מחזיר אותנו לנמל. מילא ה- 4.5ק"מ, אבל סבתה שלי אמרה לי שלו חוזרים באותה דרך... אוף! זו התחלה לא נחמדה. ממלאים מעט דלק והמחוג עדיין לא זז. אין ברירה אלא לחזור אחר כבוד (ויש כבוד) לחברת ההשכרה. 
מסתבר שהאיש שהתעורר מוקדם, הלך כנראה לסייסטה כי מי בכלל בא לשכור פה רכב שלא בשעות הגעת המעבורת? שוב גומעים את המרחק לעיירה וממשיכים הלאה, כי נאמר לנו שתמורת 10 יורו יש לנו מספיק דלק לכל האי... סוף, סוף אנחנו מתחילים לקלוט את הגודל שלו. וזה עוד נחשב לאי יותר גדול.... 


להפתעתי, הפעם כן מצליחים למצוא טחנת רוח, אפילו שלוש במספר, הלוואי שזה סימן לבאות אבל... אנחנו עדיין מטיילים בעזרת המפה הטופוגרפית עם סימוני חריוני הזבובים (ראו הסבר בכתבה על האי קיאה) ועדיין לא מצליחים למצוא דבר מכל ה"התיישבות העתיקה" שמסומנת שם. נשבעת שאין לי בעיה ללכת 600 מ', לכל כיוון, אפילו יותר! לחפש רצפת פסיפס עלומה שרשומה, העיקר שיוסי יהיה מבסוט. אז מה אם זה כתוב על המפה המטופשת? כתוב גם שיש מכרות ברזל שמתגלים ככמה בורות בהם תושבי המקום משליכים את כל הפסולת שלהם. האם הם גילו את סוד הקסם האלכימיסטי איך יוצרים ברזל מזבל?


עצוב לראות עיירות שלמות ריקות/נטושות. בתים יפים יותר או פחות, לא מעט מהם מפוארים ממש וכולם שוממים. 
אחרי ה"מכרות" יוסי נשבר ואנחנו נוסעים לקורה/חורה Hora עיר הבירה של האי. זה נשמע לי דיי אחלה להפסיק כבר עם המרדף אחרי סימנים. אני מחייכת לעצמי מבפנים כי למה לבאס אותו יותר? 
Hora זוהי ה"בירה" הרשמית = העיר המרכזית של האי. כולה כמה בתים, בית עירייה קטנטן, 4 מסעדות , עוד תחנת דלק ו.... זהו! השעה כבר 4 אחה"צ' ואחד מהבתים היותר גדולים משמש כמלון. בעלת מסעדה חביבה אומרת שיש להמתין עד השעה 5 לפחות כי עכשיו הכל עדיין בסיאסטה או מת...


מישהי חמודה עוברת לידינו ומתנדבת להתקשר לבעלת המלון שתזדרז ותבוא כי יש שני פראיירים שהגיעו. כמעט ואין כלב ברחוב שלא לדבר על בני אדם. מו"מ עם הגברת מניב מחיר של 25 יורו ללילה בחדר ענק, יפה ונקי. לא נראה לי שנמשיך ונטייל עוד היום כי השמיים קודרים, רוח נושבת וקר. נמתין לערב, נשב בטברנה ונטביע את יגוננו בכוס יין או בירה.


נראה שאנחנו מתחילים להסתגל ל "זמן איים". קמים מאוחר, הולכים קודם כל למאפיה ומביאים מאפים חמים וטריים לארוחת הבוקר שלנו. רק אחר כך יוצאים לעיירה ומפרצון בשם קלונה Kalona . 
בין האי קיטנוס לאיון קטנטן לידו מחברת רצועת חוף עם חול לבן רך ויפייפה. רק אחרי טיפוס במעלה ההר לעבר כנסיה בקצהו, מתגלה מראה מרהיב של חיבור בין שלושה מפרצים שונים בכיוון צפון האי. במפרצים עוגנות להן מפרשיות ויאכטות, השייטים משכשכים במים או משתזפים והמראה פסטורלי מרהיב. 

כמובן שבמפה כתוב שיש איזו מצודה או מבצר, ומי כטייל מהולל יפספס דבר כזה? העלייה תלולה, תלולה, ארוכה, ארוכה. השריר הארבע ראשי שלי מודיע על קיומו. את גיד אכילס כנראה החזרתי לגיבור המיתולוגי כבר במקומות אחרים. מטפסים עד למעלה ומה מוצאים?? שער נעול וגדר! הכל סגור ומסוגר אבל מי יכול להעז ועצור את הנחישות שלנו? כתוב שיש מבצר? אז אנחנו נראה אותו על אפם וחמתם של כל היוונים.


לוקח ליוסי דקה לגלות איך פותחים ו.. הופ! אנחנו בפנים! חם מאד היום, אין צל בכל האזור, אבל אי שם מרחוק, יש מה שנראה לי כמו דיר עיזים נטוש.. הולכים אליו וממש קרוב, כשאני מבינה לאן זה חותר, אני מודיעה בחגיגיות שהוד מעלתי תמתין פה! ואם זה במבצר אז, ורק אז, אואיל בטובי להגיע אליו. 
כמובן שאין שום מושג איך בכלל אמור להראות הנניח "מבצר" הזה. מה גם שבשום מקום במרחבי האינטרנט, לא כתוב על זה דבר או חצי. גם יוסי שוב מתייאש ואנחנו חוזרים על עקבותינו במתלול המשופע. מזל שיש שם עשבים יבשים כך שאני פחות מחליקה על התח....

העיירה הבאה היא לוטרה Loutra כרגיל לא הספקתי אפילו להציץ במפה או להסתנכרן ואנחנו כבר שם. מטריף כמה שהכל כאן כל כך קטן. יש בה כ- 20 בתים, מפרץ קטן, מעגן פצפון לסירות דייגים, יאכטות קטנות ומפרשיות.


בניין הספא של המים המינארליים, סגור ועזוב. מה שאותנו מעניין זו נביעה של מים מינרלים חמים, שהמקומיים טוענים שהם מרפאים. נכנסים למעין בריכה שעוצבה באמצעות סלעים בתוך המפרץ, המים מפתיעים בחומם הרב. עונג צרוף! אנחנו מתחממים כשמעלינו השמש קופחת והרגליים נראות כמו לובסטר שלוק. שהינו שם ככל שניתן היה בהתחשב בחום ושבנו חזרה לעיר הבירה תוך רבע שעה.

לארוחת הערב החלטנו להתפרע ובחרנו מסעדה שהומלצה כמובן על ידי מישהו מתושבי העיירה המפרגנים כל אחד לקרובים שלו... רעבים המתנו כי פותחים רק בשעה 7. התאפקנו עוד בגלל התירוץ שהתנורים לא חמים.. (גחלים) הכל מתנהל בעצלתיים. שוב ממתינים לאיזו צעירונת שיודעת אנגלית... לקראת השעה 8 הצלחנו אפילו להזמין... כמובן שרק מרגע זה נחשב ה"מחכים".. וזה ממש, אבל ממש המון מחכים כזה. עכשיו התירוץ היה שהשמן לא חם ולכן כדורי הגבינה החמים שהזמנו, הגיעו יחד עם הבשר..... איזה מזל שלא בדקנו את ההכשר של המסעדה J את הארוחה סיימנו עמוק לתוך הלילה...


מסתבר שכשמגיעים מחוץ לעונה (שמתחילה בערך באמצע יוני ואנחנו רק בסוף מאי) לא בכל יום יש מעבורת. אז החלטנו להישאר עוד יום בעיירה החמודה ובעיר הבירה, הרבה יותר מעיירת הנמל ושם בהרים יש גם פחות יתושים... 
יהיה לנו עוד יום להשתכשך במעיין החם הנובע לתוך המפרץ. מי יודע, אולי הם (המים) יצליחו להרוג לי את כל החולרות/ אינפקציות שגרמו היתושים שעקצו אותי.

למחרת פתחנו עיניים ליום אפור כהה מהסוג הקודר. יוסי בדרכו לנמל להחזיר את הרכב ויחזור באוטובוס העולה לבירה. הגשם מתחיל לרדת והיום נראה אבוד לגמרי, והנה הגשם פסק, ויוסי חזר ומאיץ בי כי הנהגוס של האוטובוס שעלה מהנמל, הסכים להמתין לנו בכניסה לעיירה ולהביא אותנו למפרץ. זה שאנחנו הנוסעים היחידים שיש לו, כנראה עזר או שהוא כמו האחרים עוד איש נחמד..


מגיעים לכניסה לעיר בריצה קלה ותוך 10 דקות אנחנו במפרץ. לוקח לנו כמה דקות להתיישב בבגדי ים בתוך סיר המרק המהביל. בחוץ (מסביב לסלעים) אפור, מעונן ואנחנו בתוך המעגל בסבבה שלנו מתרככים. 
אט, אט מתכנסים לתוך הבריכה הקטנה יאכטונרים מהמון לאומים. צ'כים, איטלקים, גרמנים וצפרדעים (סליחה צרפתים...) כולם יושבים יחד ומדברים על החיים (חוץ מהצרפתים הלא נחמדים), מרכלים על היוונים, על המצב הפוליטי אצלנו על המצב הכלכלי פה והחיים נהדרים. חם בפנים אבל אי אפשר לצאת לקור שבחוץ.

כבר צהריים והקור מתגבר. רק עתה שמנו לב שבאופן מוזר אין עכשיו שום תנועה של רכבים באזור. אוטובוס כנראה יהיה רק מחר בצהריים..... מוניות אין פה בכלל ואם רוצים צריך להזמין מאזור הנמל. היכטונרים ממש לא מוטרדים שהריי הסירות שלהם פה קרוב ורק אנחנו תקועים. כתוב שיש "רק" 4.7 ק"מ עד לקורה אז מה הבעיה? נופל עלי פרץ ספורטיבי. נלך! כמה זה כבר יכול לקחת? רק דבר אחד שכחתי... שה"רק" הזה כולו בעליה והגשם תלוי על האף. 


נו מה? ברור שחמש דקות אחרי שהתחלנו ללכת ולטפס בהרים, נפתחות ארובות השמיים. הממזרים הללו רק המתינו בשקט שנתרחק מספיק ממקום מסתור והתחילו להמטיר טיפות ענקיות... אני שולפת מעיל גשם לנסות להתגונן. הוא אמנם מגן קצת אבל כשמטפסים בהר הוא גם מחמם ומזיעים בו, וכמו באגדות, מגיעה גברת עם רכב פצפון (דלעת?) ומביאה אותנו חזרה עד לכניסה לעיירה. בדיוק! אבל בדיוק אחרי שהרטבנו לה יפה את המושבים ברכב, הגשם נחלש ומאפשר לנו בצעד קליל להגיע לחדר ולהתייבש.

בעלת המסעדה פוגשת אותנו ואני שואלת אם היום היא תהייה סגורה. היא מבינה את הרמז, צוחקת ומבטיחה שהיום זה יהיה יותר מוצלח אבל רק מ 7:15. לקחה לעצמה מקדם ביטחון..... הפעם זה עבד, אוכל מצוין, הוזמננו על חשבון הבית לקנקן של יין טעים תוצרת בית ושבעים וכבדים דידינו חזרה להישפך אל המיטה.


כל הלילה הגשם היכה במרפסת החדר. הבוקר קר מאד ואפור כהה פיכס!. יש קפה, יוסי רץ להביא מאפה ואפשר לנוח עד הצהריים כשיגיע האוטובוס. למי שמורגל בטיולים אינטנסיביים, זה נראה יום מבוזבז, באיים חייבים להתרגל לקצב אחר.
עוטפים בנחת את התרמילים בגלל הגשם, עוטפים גם את עצמנו ואנחנו נראים כמו שני גושי פלסטיק/ניילון מהלכים. כל מה שצריך זה למצוא מקום יבש בפאתי העיירה ולהמתין לאוטובוס. ליוסי אצה הדרך ואין סבלנות, הוא מחליט שאפשר לתפוס טרמפ בדרך לנמל ואני לא מעודדת אותו בכלל. מה אכפת לי להמתין לאוטובוס? כרגיל.... האיש מוצא טנדר שיורד לנמל בדיוק לנקודה שבה אנו צריכים. 
עוד קפה קטן במסעדה, עוד אינטרנט ושקט, עוד דגים לארוחה ויין כל כך טעים שעדיין הריר עולה בפי גם היום. האי קיטנוס כל כך שקט ורגוע. כמה נעים פה.
ואז.... המעבורת מגיעה ואנחנו נשארים בלסתות פעורות. מאות אנשים על נשיהם וטפם, על כלביהם וסליהם ועשרות מכוניות נפלטים כולם מפיו הפתוח של הלוויתן/מעבורת. שנינו המומים מכמות האנשים ומאושרים שהצליח לנו לברוח בזמן משם.

שייט של שעה וקצת במעבורת מהודרת עם מדרגות נעות בתוכה, בין 4 המפלסים. אני מתפלצת למראה כמות הנוסעים שנותרו עליה למרות שירדו כה רבים, המונים!! כמובן שאני חוששת ולא שקטה שמא כולם שמים פעמיהם לאי הבא "שלנו" סריפוס. 
יוסי מרגיע שזו מעבורת שמשייטת בין הרבה איים אבל השקט ממני והלאה. מה גם שאנו אמורים להגיע אחרי השעה 20:00 ואולי לא נמצא לנו חדר מתאים. עוד משהו שצריך לשנות בדיסקט כשמטיילים באיי יוון שלא בעונה. פשוט להפסיק לדאוג ו- קה סרה, סרה... 

ועל סריפוס בכתבה הבאה.

לטיול בכל האי דרושים 4-5 ימים מכסימום, כולל יום ההגעה והיציאה ליעד הבא. יום לדרום האי, יום לצפון האי, יום לבירה, ויום למעיינות החמים.
את האתרים באי תוכלו לראות במפה המצורפת-




דגשים לטיול באי זה
הגעה לעיר הבירה קורה
בכל פעם שמגיעה מעבורת יש אוטובוסים שמחכים ברציף ומסיעים אנשים, האחד בציר הצפוני של האי והשני בציר הדרומי, ובשניהם לערים הראשיות שלאורכם, ולכן צריך לשאול איזה מהם מגיע גם לעיר הבירה.
אפשר גם במונית בעלות של 8 אירו לכל כיוון, ויש באי כמה בודדים, ראו פרטים בהמשך.

השכרת רכב
יש בסה"כ 3 חברות השכרה באי, הנמצאות ליד הנמל, מהם ניתן לשכור רכב לטיול באי. אנחנו הופנינו כבר באי הקודם, לאחד בשם אנטוניס.

לינה
אנחנו העדפנו פרט ללילה הראשון, לשהות בשאר הימים בעיר הבירה, ממנה גם יצאנו לטיולים באי. היא לדעתנו עדיפה על לינה בעיר הנמל.

נסיעה ללוטרה- אזור המעיינות החמים
במידה ואין רכב, ובכדי להגיע למקום ניתן להשתמש באוטובוס התלמידים המסיע אותם בין לוטרה, עיר הבירה ועיר והנמל, בעלות של 2 אירו. משך הנסיעה כ- 15 דקות. או ללכת ברגל מעיר הבירה ללוטרה, הליכה בת כשעה לכל כיוון.
בניין הספא של המעיינות החמים בלוטרה סגור, אך ניתן להתרחץ בכניסה של המעיינות למפרץ בחוף המזרחי, מקום שגודר ע"י אבנים, יש במקום יתרון כי יש שם ערבוביה של מים חמים וקרים בחלק מהמקום.

ברשימה תמצאו את כל הטלפונים להזמנת תחבורה באי-
  Car Rentals

2281 032104
6944 906568
E. Chalivelakis
2281 032506
“Ta Loutra” – Antonia Laoutari
2281 031447
6972 702565

  Means of transport – Coaches

  Tzamaros Bouritis
2281 032005
6977 900682
  Filippas Filippaios
2281 032080
6944 622108

 Means of transport – Taxis

  Georgios Larentzakis
6945 800278
6944 271609
 Giorgos Filippaios
6945 895347
  Michalis Tziotis
6944 276656
Michalis Filippaios
6944 743791

קצת מידע על האי והאתרים שבו-
באי kythnos או כפי שגם נכתב Cythnus יש עיר בעלת שם זהה, הממוקמת בערך באמצע החוף המערבי של האי, ליד Episkopi.
האי נקרא גם "Thermia" מאז המאה ה -12 כאשר זה היה מיוחס לכינוי "diocese של Kea ו Kythnos". המילה diocese נגזרת מהמונח היווני διοίκησις שמשמעותו "הממשל". השם המודרני של האי, תרמיה (Thermia), נגזר מהמעיינות החמים הנמצאים בצד הצפוני-מזרחי שלו, שידועים כיום בחלקים שונים של יוון, כיעילים לריפוי מחלות.
Chora או Messaria היא בירתו של האי Kithnos, עיר שנבנתה בצורה אמפיתאטרונית על גבעה. היא ממוקמת כ- 8 ק"מ מ- Mericha, נמל האי. היא נבנתה במאה ה -17 ומאז היא מאוכלסת. זהו אחד הכפרים הקיקלאדים היפים ביותר, עם בתים לבנים, שבילים מרוצפים, ספסלי אבן מסוידים, כנסיות קטנות ומפעלי רוח.
חורבות העיר העתיקה בקורה נקראים עכשיו Hebraeokastron. המעגל של הקירות עדיין ניתן לאיתור, אם כי חלק גדול מהם נעלם.

אתרים לביקור באי- מעבר למסומן במפת האתרים
בבירה
אנדרטת המלחמה, בכניסה לבירה חורה.
הכנסייה של אגיוס סאבאס מהמאה ה -17, עם chancel עץ יוצא דופן. בארכיטקטורה של הכנסייה, הצ'נסל הוא החלל סביב המזבח, כולל המקהלה והמקדש (המכונה לפעמים "פרסביטרי"), בקצה הליטורגי המזרחי של בניין הכנסייה הנוצרי המסורתי.
הכנסייה של Meamorfosi tou Sotira (או שינוי צורה של ישו), עם chancel של המאה ה -17, ואת הכנסייה העתיקה ביותר של האי Aghia Triada עם החלק העתיק של פסלים עם כתובות.
מנזר Panagia Nikous- המרתף של המנזר פעל כבית ספר סודי. המנזר נקרא על שמו של "Panagia Nikopios" הביזנטי, והוא נבנה כמו כנסיות אחרות של האי - על חורבות מקדשים עתיקים.
חוות תחנות הרוח הממוקמת בצפון מזרח של Chora. זוהי חוות הרוח הראשונה שפעלה ביוון.

מחוץ לבירה
Dryopida עיירה שיש בה בתים מסורתיים עם רעפים וארכיטקטורה יוצאת דופן, כנסיות ישנות, כיכרות קטנות ויפות, סמטאות ציוריות וקשתות המרתקות את המבקר. העיירה נקראת על שם דריופס Dryopes- התושבים הראשונים של האי על פי המסורת. בעיירה ניתן לבקר במוזיאון הביזנטי, ובו גוספל, אייקונים וצלבים מהמאה ה -18 וה -19, כלי נחושת וכלי זהב מצופה זהב, חפצי עץ מגולפים, בד מהמאה ה -18 המתאר חלקים מחייו של ישו וגליל עץ מגולף זהב מצופה זהב. בנוסף ניתן לבקר במוזיאון פולקלור שבו בתים, תלבושות מסורתיות, כלי להחזיק בית, רהיטים ישנים, רקמות, פריטים ארוגים ביד ועוד אובייקטים רבים.
טירת אוריה Oria - בירת האי בתקופה הביזנטית. כיום תמצאו בה רק שרידים של בתים, קירות וחורבות כנסיות כמו Agia Triada (השילוש הקדוש) ו Keralleousa.
מערת Katafiki - מערה עם נטיפים מרשימה. המערה שימשה מקלט לשודדי ים וזה מקור השם שלה. במהלך מלחמת העולם השנייה, המערה שימשה כמקלט עבור התושבים. היא נמצאת ליד הכפר Driopida במקום שנקרא Fires.
Vriokastro - העיר המבוצרת של Vriokastro, הייתה הבירה העתיקה של האי (במאה ה -10 לפנה"ס עד המאה ה -6 לספירה), והיא שוכנת על החוף המערבי של האי, לא רחוק מהעיר kythnos.
Kastela - מצודה מבוצרת בחלק הדרום-מערבי של האי, היא הייתה מיושבת מהתקופות ההיסטוריות המוקדמות עד התקופה הארכאית.

ערכו וכתבו בתיה גוטליב ולוי יוסף

לכתבה הבאה על האי הבא סריפוס- כנסו ללינק הבא

הכותב יוסי לוי joseph levy הינו מומחה לאיסלנד iceland, המלווה קבוצות בנהיגה עצמית בלבד, והמתכנן מסלולי טיול לפי מידת המטייל.
לפניות לכותב shark4162@gmail.com
© Copyright to seekingtheworld.com זכויות יוצרים לאתר

10 אוגוסט, 2015

זמן איים- האי קיאה (KEA (Tzia

לכתבת הפתיחה על איי יוון- לחץ כאן

האי קֶיאה, KEA המכונה בפי המקומיים ציאה TZIA מצוי בחלק הצפון מערבי של האיים הקיקלידים. הוא הקרוב יותר ליבשת יוון מבין קבוצת האיים הזו, מה שעושה את ההגעה אליו לקלה ומהירה דרך נמל lavrio הקרוב לאתונה (שעה נסיעה באוטובוס). האי הזה גם זוכה לעצירה הראשונה של ההפלגה מפיראוס לשאר האיים הקיקלידים. 


האי קֶיאה נחשב ל"אי של האתונאים" מכאן שהוא זוכה יותר לתיירות מקומית ערה של יוונים הבאים אליו בסופי שבוע ובחגים. גם תיירים מחוץ ליוון מגיעים, אך בכמויות מזעריות יחסית. לבאים מכיוון הים, קיאה נראה אי דיי חשוף, אך לא כך הדבר, מדובר באי פורה למדי וגדול יחסית. שם גם ניתן להרגיש את יוון הפחות מפותחת, זו שרוב התיירים המגיעים ליוון למעשה מחפשים, מקום טוב לנקות את הראש באי שקט ונעים. הוא גם אי מצוין להתחלה של סיבוב באיי הקיקלידים, כי הוא מקושר היטב במעבורות, לשאר האיים הקיקלידים.

אפילו לא שעה של שיט ואנחנו באי הקיקלידי הראשון שלנו. מהמעבורת הוא נראה קצת מאכזב. המוני האתונאים שיורדים איתנו, הולכים למלונות הקטנים או לבתי הקיט שלהם שלאורך החוף. בעצם אין פה כמעט חוף והרצועה החולית הקטנה, שלצד הנמל, ממש לא מעוררת אצלי את בלוטות בגד הים. רק אנחנו, כלומר יוסי, בחרנו לנו מלון למעלה בהרים ובסמיכות לעיר הבירה, שזה רק 5 ק"מ מהחופים אבל בשלב הזה, עם התרמילים, אני עוד צריכה מונית.

נהגוס נחמדוס תמורת 8 אירו, שם שירים יווניים שניכנס ישר לאווירה. כשמתחילים לטפס בכביש, נשקף נוף נפלא של המון ירוק הרים, כחול ים ולבן בתים שזה יהיה הדגל שלנו לפחות לחודש הזה.
המלון מסתבר באמצע. לא בחוף ולא בעיירה. סתם תקוע בדרך על צלע הר. מה שמבהיר לי שכל יציאה או חזרה ממנו ואליו, תאלץ אותי להפעיל שרירים שאפילו לא ידעתי על קיומם. איך? איך היוסי הזה מוצא אותם, את המלונות המשונים הללו? ואפילו לא זול. מזל שהבאתי תרמיל ולא מזוודה, כי גם לחדר צריך לטפס מעלה בהמון מדרגות תלולות.


אני עייפה טיכו, כמו שאומרים במקורותינו, עוד מהלילה, אבל אחרי שרואים את הנוף המשגע מהמרפסת בחדר, מי יכול להתגבר על הסקרנות ולא לנצל את שעות האור שעדיין נותרו. כמובן שנלך, כדרכנו בקודש וגם בטיולים, להכיר קצת את הסביבה.

זהו! אני מאוהבת! הלכנו לאיטנו ועלינו כ- 10 דקות בהר לעיירה המדהימה הזו שנקראת קורה chora או הורה או חורה, בעצם השם הקדום שלה הוא בכלל IOULIS (JUL) Small town. אני בעוונותיי חשבתי שקורה זהו שמה ומסתבר שבכל אי יש מין הורה/קורה כזו שכל פרושה הוא "העיר המרכזית" או בשפתנו עיר הבירה של האי. 

העיירה הזו נכנסה לי ישר לנשמה. סמטאות ציוריות. שקט ושלווה, הזמן שעומד מלכת, הטברנות המזמינות והניקיון בראש מכל הרעש. כרגע נראה שאני יכולה להישאר פה לעולם. כך לפחות נדמה לי עכשיו. טיפסנו, ועוד טיפסנו ולהפתעתי לא היה לי קושי כל כך כי הכל נעשה ל-א-ט . עצי הזיתים, התאנים, הגפנים, העזים הרועות שם למטה במרחק. בתים מסוידים בלבן בנויים על צלע ההר כמו תלויים על בלימה וכמובן הטברנה עם הנוף הכי משגע. 


כמו תמיד אנחנו מנסים רק מאכלים מקומיים, ואני עוברת על האיסור של עצמי שלא לאכול מוצרי חלב, בשם אלוהי ה"חייבים לנסות" ובשם השכנוע העצמי, שזה טרי, שזה מעזים, שזה אורגני ושזה כל כך טעייייים! קיבלתי טעימות מכולן כי אי אפשר להחליט בין המטוגנת השרויה בלימון לבין המתובלת בחריפות מעודנת או בין זו שהם קוראים לה מקומית אבל לא טעמתי טעם נפלא שכזה בשום מקומות אחרים.

ואז מגיעים הדגיגונים המתפצפצים בפה מטוגנים עם בצל והעז המבושלת בתנור עם שבבי הגבינה הצהובה, ועל חשבון הבית יוגורט מטריף עם תפוחי עץ אפויים ולא לשכוח גם את היין והבירה. אוי מה יעשו לי אלוהי היהודים ואלוהי הדיאטה אחרי ארוחת שחיתות כזו.

תם הטכס! מותשים מעייפות ומלאים כחבית אנחנו מתנדנדים לאיטנו במורד ההר עד למלון ועוברים למצב צבירה נוזלי. כלומר נשפכים מעייפות בידיעה שבאי הזה נישאר יותר ימים ממה שחשבנו.

התנהלות הבוקר מתחילה בעצלתיים, בכוח מכניסים אותנו לזמן איים. ארוחת הבוקר, כמו כל החיים באי, לא מתחילה לפני השעה 9:00. למרות שהקוצים בישבן והסקרנות מעירים אותנו מוקדם ובא כבר לצאת, אנחנו מתחילים לזרום עם זה ומצליחים למשוך את הזמן עד הגזמה פראית של השעה 11:00. שוב הטיפוס לעיירה, שוב עליה תלולה לכיכר העיר לחפש את האטרקציה בהא הידיעה. כמעט כל אחד פה שואל אותנו אם היינו כבר או אם אנחנו הולכים לראות את האריה.



האריה??? ברור שזה מעורר את בלוטות הדמיון אצלי. ישר אני מפנטזת על טרומפלדור הגיבור הגידם ועל האריה השואג שלנו. הייתכן שגם להם יש איזה סיפור גבורה שכזה? ברור שנלך לראות את האריה השואג של קיאה. אחרי הרבה סמטאות צרות, מדרגות ושבילים בין עצי תאנה וגפנים, מעבר לאורך בית קברות מקומי, נמצאת האבדה והיא איך לאמר בעדינות, ככה ככה. לא שואג ולא נעליים סתם מחייך. האריה קצת זקן ועייף ובעצם דיי מאפאן אבל עדיין כשממש מתקרבים, ניתן לזהות שהוא מלך החיות ולא סתם עוד חתול.
בעצם מה אני בכלל רוצה מאריה שנחצב פה מאבן מקומית כנראה עוד לפני שנת 600 לפנה"ס? יש כאלה שטוענים שהוא נחצב ע"י אחד הארכיטקטים של האקרופוליס, והמקומיים נתנו לו שם חיבה "ליואנטס" LIONTAS או "האריה של איוליס" (the Lion of Ioulis) כלומר הוא יווני אסלי ולא משלנו...



האגדה מספרת, שהאי קיאה היה פעם ביתן של נימפות המים. יופיין יחד עם יופיו של האי שלהן, גרמו לאלים לקנא. מאחר שיופי וקנאה היו תמיד מתכון לצרות ביוון העתיקה, האלים הקנאים שלחו אריה לשכב שם לרוחב האי. רק אחרי שנבנה גם מקדש לכבודם לצידו, יושרו ההדורים. אבל פסל האריה המחייך זוכר את כל המהומה האגדית עד היום. לא באמת ברור אם החיוך שלו הוא איזה מאפיין של התקופה או שזו תוצאה משעשעת של תהפוכות מזג האוויר. בכל מקרה, הוא ממשיך להיות הסמל המוערץ על האי. 


חום הצהריים של 35 מעלות, מבשל לי את המוח ואני נזכרת בשיר "פרפרים בכל מיני צבעים, ירדו אליי ביום אביב נעים.." אופס. מה נזכרתי עכשיו בקיקשקתה ובשירים ישראלים? אני הריי באיים. וכאן בדרך יש עכבישים בגודל אקסטרא לארג' עם קורים באורך שני מטרים. עוד סימן לגששים שכמונו, שאריה, אריה, אבל איש לא עבר לידו כבר הרבה ימים. 

מאחר ואין איש ברחובות כי היוונים הם אנשים הגיוניים וחכמים (יותר מעבדייכם), אאלץ לחטב את החלק החושב שלי ולחזור למלון לסיאסטה ארוכה. רואים כמה מהר אני מאמצת הרגלים של אחרים? (כשזה נוח לי). 

רק עבר זעם החום, וחיש לא כל כך קל, אני שוב במעלה ההר. מרחוק שומעים מוזיקה בכיכר. גם כן כיכר.. רחבה קטנטונת שרק עד שם מגיעות המוניות ובעונה (שמשתנה כל פעם בהתאם לכמויות התיירים) גם אוטובוס. משם לך תסתדר עם כח חמור אחד על שתי רגליים או עם כח חמור טורבו על 4 .


בעיתוי מוצלח אנחנו נוחתים בדיוק באיזו חגיגה של תחילת הקיץ או משהו דומה. ילדים צעירים מנגנים בחמת חלילים יוונית עשויה מעור חזרזיר, ילדים אחרים מזמרים ונגנים מבוגרים מרקידים את הסובבים. חגיגה כל כך חמה ואותנטית מזמן לא ראיתי. גם מזג האוויר שמשתנה פתאום לקור וגשם שמתחיל לזרזף, לא מבריחים אף אחד אפילו בחצות, כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק גם ביוונית.






מה עוד לא אמרתי על זמן איים? כמובן. שאי אפשר להזמין מונית לפני השעה 10:00 וכל זה למה? כי "כל" המוניות, שזה בערך 3-4 בכל האי, ממתינות בנמל למעבורת או שהן מוזמנות יום קודם. שעת הגעת המעבורת זה קודש בקיאה ואי אפשר להזיז בדיוק כמו מיסה בכנסיה. אז.... המלון שלנו למעלה וחברת השכרת הרכב למטה בנמל. גם שם נחים מהמנוחה ולא פותחים לפני שהמעבורת פוערת את פיה ושופכת החוצה אורחים. בעצם בחברת ההשכרה שוב נחים מהשעה 14:00 ופותחים רק לכבוד המעבורת הבאה ב 18:30. מה אגיד? מחד הגיוני, מאידך גם הגיוני, שהריי מה יעשו בשעות המתות הללו? 




טחנות מים, טחנות רוח ושאר אטרקציות

עם מכונית שכורה אני מרגישה שקיבלתי כנפיים ואפשר לתור את האי. יוסי המסכן עבד שעות נוספות בחדר במלון להעביר את הסימונים גם על המפה החדשה שקנה באתונה. ערב שלם הוא "בילה" בסימון עיגולים מסביב לנקודות בגודל חריוני זבובים על המפה הזו כי הוא כמובן ירצה לראות את כולן. כתוב בפרוש לידן "התיישבות פרה היסטורית" ומי אם לא מיסטר-אוהב-עתיקות שיפספס אחת? היו גם כל כך הרבה נקודות נוספות שהיו לדעתו "מעיינות" או נקודות מים וגם הן הצטרפו לסימונים יחד עם כל טחנות הרוח. על פי המפה, האי הזה הוא ארץ פלגי מים לא פחות. הוא סימן שם ואני פינטזתי גם על התמונות היפות שיצאו לי וגם ובעיקר על המעיינות המפכים בדרך להפיג את החום. 

אנחנו מחפשים את הסימונים הללו כל הדרך, נוסעים בלי סוף וחוזרים אחורנית, כי אולי זה פה ואולי זה שם איפה שכבר עברנו? מרימים עיניים לשמיים, מקרטעים עם הרכב אפילו בדרכי עפר לא עבירות, כי נווט/נהג כמו יוסי לעולם לא יוותר על הזדמנויות לנסות איך רכב קטנטן עובר במקומות בהם אפילו טנק יכול להיתקע. ו....? נאדה! אין כלום! וגם לא נתקענו אפילו לא פעם אחת.
חשוב לציין שבקיאה אין הרבה דרכים סלולות, והן קשות לנסיעה ברכב רגיל, לכן מומלץ שמי שאינו מיומן, לא  ינסה לנסוע בהן ברכב רגיל, אלא ברכב 4X4 או עם טרקטורון.

רק אחרי ש"פיספסנו" כמה וכמה כאלו נקודות מסומנות, מסתבר שזו בכלל מפה טופוגרפית ו"טחנות הרוח" הדימיוניות של מחשבותינו או ה"מעיינות" הן רק נקודות שאיבה (במקרה הטוב) או סתם נקודות של חיבורי מים. בקיצור לא מים ולא נעליים וחם בטרוף. 

החלטנו להתנחם בחיפוש חריוני ההתיישבות העתיקה, כשאני מתפוצצת מצחוק מהשם שהדבקתי להם, כי גם ההתיישבויות הפרה היסטוריות הללו לא קיימות באמת. המקסימום שמצאנו זה איזה גל אבנים או גיבוב אבנים של איזה קטע קיר הרוס, שהיה אולי דיר עתיק על גבעת "חירט אל טאנק", ברוב המקרים לא ניתן לזהות שהיה שם משהו בכלל, לאלוהיי החוקרים פתרונים. 


גם ככה אין שילוט מוצלח באי ובכל זאת הנווט המהולל מצליח למצוא את ה"כנסייה" ו"המבצר". כל מה שרואים מהם אלו קונסטרוקציות אימתניות כהכנה לשיפוצים ושחזורים. כל כך צפוף הרכיבו אותן שאי אפשר לראות מגדל או שרידים. וכמובן, כמו הרבה מקומות אחרים, זה סגור למבקרים. הכנסייה הזו כל כך רחוקה מכל דבר, כל כך מוזנחת, שאין מצב שהיא תהיה פתוחה אי פעם.


אם אין טחנות ואין כנסיות, נלך על החופים והמפרצים. הראשון בדרך הוא פיסוס (PISSOS) שממש מעצבן כשמו באנגלית. מקום שיכול להיות פינת חמד, מוזנח עכשיו ומלוכלך כי לא מנקים פה באופן קבוע רק בעונה. יש תא מעץ כמלתחה להחלפת בגדים אבל אין אפילו פינה אחת לפיפי. בקצה החוף זוג צעיר מקים מסעדה שתהיה מוכנה כנראה בעוד חודש. אולי העסק הזה יעזור לאיש הצעיר, שהוא בכלל עורך דין אבל עובד באיטליה כמוכר מכוניות, לחזור הביתה. הכינו לנו קפה, נתנו סיפתח להצלחה ואנחנו לחוף הבא. 

KOUNDOURAS היא עיירה עם חוף נחמד, אבל גולת הכותרת היא ביציאה ממנה. יש טחנות רוח!!! גדולות, בנויות מאבני המקום. לזו חסר גג, להיא נתלשו הזרועות, לאחרת תלשו את כל הקש ורק חלקן צבועות בלבן. ככה שונות האחת מהשניה כמו בני אדם. מרבית הבתים פה סגורים, נטושים, חלקם רק שלדים עומדים בפיות פעורים ואי אפשר לדעת אם זה בגלל התאריך המוקדם של השנה או שגם לכאן הגיע המשבר בכלכלה.



ומה עם קצת ספורט?

לחובבי הז'אנר של קריעת תחת והזעה גם בחופשות, יש הרבה מקום לעשות ספורט. בעיקר ההליכות/ריצות כי יש בקיאה הרים למכביר. אז כשנמאס לנו כבר לטפס לקורה שעל ההר, החלטנו שנשנה כיוון ונרד לנמל. "זה רק 5 ק"מ וזה לרוב בירידה, כמה קשה זה כבר יכול להיות?" ניחמתי את עצמי. אז.... להפתעתי זה לא היה קשה. אולי בגלל פינטוזי על המסעדות שבנמל ואולי כי נמאס לי להיות "קוטרית" כושר כל הזמן. בהחלט הייתה תחושה נעימה של הצלחה במשימה מה גם שהנופים עשו את העבודה והסיחו את הדעת. כמובן שיש בשפע את הספורט הכי פופולרי שזה "בטן – גב" לאורך החופים, בזה יש רבים שמצטיינים.


גולת הכותרת התגלתה שם למטה בנמל. כנראה מזכרת מהמשחקים האולימפיים. לא! לא אלו בריו, אלא אלו העתיקים. בסוף כל חודש מאי, בכל שנה (אני לא סגורה על התאריך) מתקיימת באי תחרות ריצה לקטנים ולגדולים. כל תושבי האי מתקבצים מי להתחרות ומי לעודד וכל שאר הסיבות שלא להישאר ככה סתם בבית אלא להתמנגל. 

ישנו מרוץ למבוגרים שלטעמי קשה. ריצה מהנמל לעיר הבירה קורה למעלה בהרים וחזרה. כלומר ריצה של לפחות 12 ק"מ של עליות וירידות. וישנו המרוץ לילדים שמרגש יותר לטעמי ומעלה חיוך, בחלק המישורי מהקצה הרחוק של הנמל ועד קצהו השני. להערכתנו הזהירה זה בסה"כ כ- 500 מ'. מקסים לראות את הילדים הגדולים יותר רצים כשההורים מצלמים בלי הפסקה ואת ההורים לקטנים בני שנתיים שרצים יחד איתם, לכולם מספר מסודר מוצמד לחולצה וכולם מקבלים איזו מדליה למזכרת. המנצחים גם יקבלו גביע מוזהב כמו שמחוייב. 




מה עוד?



אין כמו לחגוג את סיומו של יום חיפושים מביכים ומאכזבים במנזר. שם נוכל לשבת ולהרהר איך התברברנו. כמו כל המנזרים והכנסיות היווניות, הנזירים סיפחו לעצמם את המקומות הכי יפים, הכי מיוחדים והכי חולשים על הכל. מנזר קסטריאני KASTERIANI יושב על קצה הצוק, כולו תכלת לבן. הנוף הנשקף ממנו עם המפרץ, הוא אחד היפים שבאי. 

אבל החגיגה בהא הידיעה של היום היא המלון החמוד להפליא באוטזיאס OTEZIAS. נקי, מטופח, צמחיה פורחת בכל פינה וכילה ענקית ורומנטית שעוטפת את המיטה. לו רק ידעתי כמה אזדקק לה. להיכנס לבריכה כבר קר בשעות הערב, כנ"ל לגביי חוף הים. כל שנותר זה להתענג במסעדה סמוכה מצוינת ועם בקבוק היין, אבל בלי המרפסת הצופה על הנוף. יתושים בגודל הליקופטר קטן עושים עליי באזז..

העיירה AGIA IRINI נחשבה לעיר הבירה העתיקה של האי קיאה. ה"מפנטז עתיקות" שלי שוב מתאכזב כשרואים גדר ומאחוריה כמה אבנים, עשב יבש ועזובה. על מנת לשמח אותו קצת, אני מוכנה לעלות למעלה בהר אל המגדלור העומד בכניסה לנמל. המקום לא וואו! אבל נחמד לי לפגוש אתונאים עם אנגלית רהוטה, שמטיילים גם הם שם ולשוחח אתם על המצב במדינה שלהם.



ואי אפשר בלי האוכל היווני

האוכל באי הוא גם חגיגה לחיך וגם אופציה למפגשים מקסימים עם המקומיים. איזה מזל שאנחנו לא אוהבים את המסעדות המפונפנות לתיירים. כשנוסעים בצידי דרכים, אפשר לגלות הפתעות קולינריות מדהימות ולהנות מהכנסת אורחים בלתי אמצעית.

בקורה, עיר הבירה המתוקה של האי קיאה, אנחנו פוגשים את רולנדו השף מקורפו ואת אנטוניס בנו, שאת סיפורם אוסיף בהמשך.



נכון שזה מוזר שגם בנסיעות בדרכי העפר הצידיות, נעשים רעבים? במצב כזה תמיד מומלץ לחפש לטרוף משהו, שחלילה לא נטרוף האחת את השני. בצד הדרך, נדמה לנו שחלפנו על איזה שלט קטנטן של טברנה ויוסי נוסע רברס חזרה כאילו היה זה קדימה.



חצר רחבת ידיים, שיחי בוגנביליה פורחים באדום עז מלוא העין. בפינה יושבים להם כמה אנשים מבוגרים ומשוחחים בקול רם. מבוגרים זה רק כי לא רציתי לקרוא להם זקנים. J אין שום סימן חיצוני שזו אכן מסעדה ואני מתכווצת מה"לא נעים" ומהתחושה שסתם אני מפריעה לשיחת רעים. 

בכל זאת גבר מבוגר ניגש לעברי. אולי הוא בעל הבית שהבין בלי מילים או ששמע איך שהבטן מקרקרת לי והזמין אותנו לשבת. פרט לידיים, לעיניים ולחיוך רחב ולבבי אין לנו שפה משותפת, אז מה בעצם נאכל אם אנחנו כמעט כופים על זקנה חביבה לעזוב את האורחים שלה ולהאכיל אותנו? היא מזמינה אותי למטבח ומראה לי סירים גדולים מכוסים ובהם תבשילים שונים ומריחים נפלא. אבל אנחנו הריי רוצים רק ארוחת בוקר. האצבעות באות לעזרתי. קודם אני עושה בהן "לא, לא, לא". אחר כך אומרת את זה גם בקול באנגלית, למרות שיכולתי להגיד את זה גם בעברית כי היא עדיין שומעת שפות... J

אני מצביעה על ביצים שמונחות בפינה, מצביעה על קישואים קטנטנים, וכך גם על עוד מוצרים והיא מרכיבה לנו ארוחה על דעת עצמה ולמיטב הבנתה. כשאני משחררת מעליי כל אחריות לתוצאות, וזה נעשה כל כך שליו לשבת בצל הבוגונוויליה.



הגיעו גבינות נפלאות מעשה ידיה, זוקיני (קישואים) קטנטנים מבושלים בשמן זית עדין, עגבניות עסיסיות עם טעמים וריחות ששכחתי מזמן שקיימים, ביצים מקושקשות בכמות לגדוד רעב עם נקניק. לקפה היא הוסיפה עוגה חמה שרק עתה נאפתה. הכל שם היה כל כך טעים ונעים וכמעט שהתנחלתי שם לתמיד.

כשאין מה לעשות באיים, או בהמתנה למעבורת, תמיד אפשר לישון, או לאכול או להשתטות. מטעמי נוחות ומקום אנחנו בחרנו בשתי האפשרויות האחרונות. 
הכנסייה ממש מול הרציף מספקת את האופציה להפוך לאב יוסף ולבתולה מריה (נו לא חייבים להתקטנן על הבתולה...) ישבנו שם למעלה במגדל הפעמון שעה ארוכה ורק עד שנגמרו לנו בקבוק היין והביסקוויטים ועד שהשמש החליטה להגיע בזווית מדויקת להכות בנו הכופרים. סיימנו אם כך את ה"או" האחד ועברנו ל"או " השני. מסעדות למטה כמובן שלא חסר, אז תפסנו אחת עם תצפית מצוינת בדיוק על המקום בו תעגון המעבורת. נהוג שבשביל לשבת במסעדה צריך להזמין משהו לאכול, נכון? אז החלטתי להזמין משהו שהבטיח איזה זיכרון ילדות רחוק. בתפריט היה כתוב : "הרינג + תפוח אדמה + בצל ירוק + לימון ושמן זית." אוי איך שאני פינטזתי לי על מנה של דג מלוח ובצל, ואוי מה שהגיע במקומו, צלחת עם איזה חומר לא מזוהה ורוד אפרפר מזכיר יותר איזו תערובת שאותה מורחים למניעת נזילות באסלה. 

רק על ההעזה לטעום מזה מגיעה לי מדליה. הטעם אכן היה בו זיכרון להרינג, אבל זה היה כל כך דוחה. השף אפילו התנדב להסביר לנו שזו האינטרפטציה שלו למנה שלמד באי- שם אחר. כמובן שהמלצתי מיד על חזרה למקורות ואני לעולם לא אדע אם יישם אותה או לא. בקיצור, תמצאו מה לעשות כשמחכים למעבורת אחרת במהרה תגלו מה שיעמום עושה לישבן.

לסיכום

קיאה, אי האתונאים, הוא אי קטן וקסום. קרוב מאד ליוון ועם זאת רחוק ומאפשר התנתקות ומנוחה. מומלץ להגיע באמצע השבוע ולא בסופו. אנחנו אישית מעדיפים את טרום העונה או סופה גם בגלל המחירים הנמוכים, גם בגלל שאין בעיה למצוא מקומות לינה, וגם וכמובן בלי צפיפות ההמון. 

במפה המצורפת תוכלו לראות את כל היעדים שבהם ביקרנו במהלך השהות שלנו באי, וכמה דגשים בסוף הכתבה-
כל אחד מכם יתכנן לעצמו את מסלול הנסיעה, ונדרשים כ- 4-3 ימים לכסות את כולם בניחותא.




כמו שכתבנו קודם, מובא כאן הסיפור של השף רולנדו ובנו כפי שנכתב ע"י בתיה בביקורינו השני באי, שנה לאחר הביקור הראשון.

25 מאי 2016 kea 

רולנדו
נכתב ע"י בתיה גוטליב

לא זכרתי את שמו. לא ידעתי כמעט אף פרט עליו. בקושי זכרתי איך הוא נראה, פרט לחיוך שלו הענק.
כן זכרתי איפה ניתן למצוא אותו באי הקטנטן וזכרתי שאמרו בלחש והערצה שהוא מקורפו, אי רחוק מכאן. 

אבל, הכי הכי זכרתי, לפרטי פרטים, את טעמם המופלא של המאכלים. את הצליל המפצפץ של הדגיגונים המטוגנים בגודל חצי אצבע שהוגשו בקערה גדולה. את טעם הארנבת ברוטב לימוני לצד תפוחי האדמה. את הזוקיני (קישואים) הקטנטנים והמתקתקים שבושלו בציר של עצמם עם שמן זית עדין להפליא ותובלו באורגנו שנקטף בהרים מסביב. וכמובן את היוגורט המטריף שמקבלים על חשבון הבית בתום הארוחה, כשלצידו קונפיטורת דובדבנים ביין או תפוחי עץ בקינמון בטעם אלוהי והכל תוצרת בית.

כמעט שלא היה לי קשר עם רולנדו השף הנפלא מקורפו, השף ששאב את מתכוניו מעומק תרבות אוכל איטלקית. כי אנטוניס, המלצר החתיך מילא לי את כל זמני. גבוה, יפה כמו אל יווני. עיניים שחורות בורקות. חיוך מלא שיניים צחורות ושיער גלי שופע שמתחבר עם זקנו המודרני. מלא חן, טוב לב וכריזמה. כמה יפה היה האפולו, אדוניס אנטוניס, הזה.

אני אכלתי והוא שרת והגיש. בין לבין גנב שיחות פילוסופיות על אלוהים וקיימות, על מהות האדם וייעודו. שופע ידע, קסם וסקרנות לכל. בזמן הקצר שבין המנות לשאלות, השתדלתי לתת לו תשובות מספקות מתוך הפילוסופיה היהודית, הסינית וממרומי גילי.

תהיתי בקול רם, לגביי עיסוקו. הכיצד בחר להיות מלצר כשהוא יכול להיות כל כך הרבה יותר. אבל הוא חייך אליי את חיוכו הקורן ואמר: "אני שחקן. באתי לכאן רק לעונת הקיץ על מנת להתפרנס".

כשתמה חופשתי כבר הפכנו לחברים טובים והיה קשה להיפרד מהילד הזה בגיל בכורי, אך תודות לאלוהיי הפייסבוק, יכולנו להמשיך ולהתכתב.

ורולנדו? תמיד היה שם למעלה במרפסת, צופה בנו בחצי מבט אך עסוק בענייניו ובאורחיו. בכל כמה דקות שמעתי את צחוקו המתגלגל אבל לא החלפנו בינינו מילים. תמיד היה מוקף בעדת אורחים מעריצים ונראה שנהנה מאד מכך.

ושוב הגעתי לאי הקטנטן. ושוב מיהרתי לעלות מעלה, מעלה במעלה ההר. את הדרך מהמקום הכי גבוה אליו המונית יכולה להגיע, עד למסעדה, גמעתי כמעט בריצה. ממהרת על המדרון המשופע בדרך סלולת האבנים. מחפשת בעיניי את הטברנה שלו. חסרת נשימה ראיתי אותה מתנשאת מעל כולן בקצה העיירה.

הלב התכונן לרגע שייפגשו עיניים, וייפגש חיוך. התיישבתי ליד "השולחן שלי" מאז ובמסעדה יש הס. אין אף אורח, אין אנטוניס ואין רולנדו בנמצא.

מלצר מנומס להחריד ניגש בחיוך לשרת אותי. האכזבה ניכרה על פני והוא ניסה בכל כוחו למלא את החלל שנפער. "כן, יש דגיגים טריים, טריים אבל הם לא כל כך קטנים. כן, יש זוקיני ויש עוד דברים..." אבל חסרה הייתה הרוח וחסרו המילים שבין המנות בתפריט.

"היכן רולנדו? היכן אנטוניס?" אני שואלת כמעט בלחישה. הוא מחייך בנימוס ומסביר "אנטוניס חזר לקורפו ואבא שלו, רולנדו, נמצא במסעדה החדשה למטה בנמל".

אבא שלו??? אני פוערת את עיניי כלא מבינה. עם כל השיחות שלנו, מעולם לא הסגיר את הפרט החשוב הזה. מוזר מה גרם לו לא לספר לי פרט טריוויאלי שכזה.

למחרת מצאתי את רולנדו בקצה הנמל. איש גדול וזקן בהרבה ממניין שנותיו. שערו הדק הלבין לגמרי, אסוף בקוקו מרושל. אך נותר החיוך הענק, מריר במקצת אבל העיניים כבויות ועצובות. זורבה מודרני. איש הנושא את כל העולם על כתפיו.

ישבנו יומיים יחדיו הוא דיבר ואני הקשבתי וניסיתי להפיג את הצער הרב. בדמעות סיפר על אנטוניס ואחיו הצעיר. על צער גידול ילדים. על גבר יפיפה בן ארבעים וחמש שלא מתבגר ורק רוצה להיות שחקן. על היותו אדם זקן שרוצה שילדיו ילכו בעקבותיו. על שאינו מבין דבר בחלומות של אנשים צעירים. כל שהוא מבין זה אחריות, משפחה ופרנסה. על חוסר היכולת לתקשר או לאחוז בהם.
ואני? אני כאבתי את שניהם.

תמונת של יוסי עם רונלדו


דגשים לביקור באי
בלילה הראשון עדיף ללון בעיר הבירה, כי יש מה לעשות ולראות בערב.
לו'ז המעבורות לאי מנמל לבריאו ראה בתמונה, נכון ל- 2016.

חברת השכרת הרכב הזולה נמצאת ליד הנמל ושמה Leon rent a car.
באי זה אין תחבורת אוטובוס המותאמת לזמני המעבורת, לצורך נסיעה לעיר הבירה והדרך היחידה היא עם מוניות, אותן ניתן להזמין מלשכת התיירות הממוקמת בנמל. ייתכן שבעונה יש אוטובוס.
יציאה מהאי לאי קיטנוס (האי הבא בשרשרת האיים) שלא בעונה (העונה היא מחצית יוני עד סוף אוגוסט), יש רק בימי שישי, ובעונה יש לבחון את תדירות המעבורות.

הגעה לאריה השואג
מגיעים לכביש הכניסה לעיר הבירה, ומחנים ברחבת החניה או בכביש העולה לעיר.
ממשיכים רגלית ישר לתוך העיר, נכנסים לסמטה צרה מתחת לגשר, שבסיומה פונים ימינה.
ממשיכים עד לכיכר המרכזית שבה נמצא גם בניין העירייה הישן מצד שמאל.
ממשיכים שמאלה בתוך הסמטאות, כאשר כל הזמן נצמדים לשמאל, ואחרי הליכה לא קשה של 1/2 שעה מגיעים לכנסייה, בהמשך הדרך מגיעים לבית עלמין מצד ימין, ומעט לאחר מכן בהמשך הדרך יש ירידה שמאלה לאריה.
יש שילוט חלקי לאורך הדרך.


מעט מידע על כמה אתרים
בנוסף לאתרים המסומנים במפה
האריה של קיאה - זה אריה מונוליטי ענקית הנמצא מזרחית לעיר.
טירה פרנקית Frankish Castle- היא נבנתה על גבעה במקום האקרופוליס העתיק של Ioulis. הקירות של העיר העתיקה נשמרים היטב סביב הגבעה.
המנזר של Panagia Kastriani - (המאה ה -18) נמצא בצפון מזרח האי ובנוי על סלעים תלולים, ומציע נוף פנורמי מרשים.
האזור בין קייפ סוניו (דרום יוון), האי קיאה והאי מקרוניסוס (שפירושו "לונג איילנד" ביוונית- אי לא מיושב)- נקרא קאבו דורו (Kafiraas בימי קדם). בשל זרמים שונים ורוחות הנושבות מכמה כיוונים, זה נחשב לאחד המעברים הקשים ביותר בים התיכון. למעשה, המשמעות של קאבו דורו היא לא "מפרץ הזהב" אלא פרפרזה של Cavo Duro, שמשמעותה "המפרץ הקשה".

נכתב ונערך ע"י בתיה גוטליב ויוסי לוי

לחץ כאן לכתבה הבאה על האי קיטנוס kytnos


הכותב יוסי לוי joseph levy הינו מומחה לאיסלנד iceland, המלווה קבוצות בנהיגה עצמית בלבד, והמתכנן מסלולי טיול לפי מידת המטייל.

לפניות לכותב shark4162@gmail.com
© Copyright to seekingtheworld.com זכויות יוצרים לאתר