אל ארצו של אלכסנדר 2
צפון יוון
לכתבה הקודמת כנס ללינק הבא-
לחץ כאן
המשך 7.5.13
כמו שכתבתי בפרק הקודם, עברנו את נקודת הגבול המקדונית במהרה ונתקענו שעתיים בין הגבולות. הלך המחשב בצד היווני ואנחנו בתווך, לא לבלוע ולא להקיא. אמנם ישנו אפילו דיוטי פרי וכלבו גדול, אך כשאין תקשורת, לא מעזים לעזוב את התור הארוך המשתרך מקצה לקצה בשלושה מסלולים.
אחרי שעוברות להן שעתיים ויש כבר קוצים בישבן, "מר הסתדרות" עושה תרגיל מבריק. אנחנו בתור גדול של מכוניות הממתינות לבדיקה והחתמת הדרכונים ויוסי לוקח אותם וניגש ברגל לדלפק אולי זה יצליח לנו ככה. אני נשארת במכונית, כי רכב ללא בעלים מועד לעקיפת תורים. אני שומרת על התור כמו צרברוס על פתח השאול. עיניים לכל עבר, נזיפות לאלו שמנסים, ובקיצור כולי במתח ועצבים ישראלים. רק לא לצאת פראיירית מול כל המקדונים, יוונים ושאר ירקות. מסלול אחד לא מתעכב בכלל וחולף על פנינו ביעף, כמובן שרצים לברר אם, ואולי, ובבקשה אפשר לעבור בו? אבל השוטר היווני חמור הסבר מבהיר שזה רק לבעלי דרכונים של האיחוד האירופי. למה? למה לא חשבתי קודם על דרכון כזה? ככה! כי אני מהלבנט, אזיאטית שכמותי.
יוסי אי שם הרחק מול הדלפק, ללכת לשם? להישאר? נמאס כבר. ואז עלו המחשבים היוונים המהוללים בכל נקודות הגבול (כך אמרו לי), מי הראשון שמקבל חותמות? מי הראשון לברוח משם? כמובן! המסתדר הראשי... J
הבחור שעמד לפנינו בתור כל אותן שעות, רואה איך אנחנו חולפים על פניו והלסת אצלו נשארת תלויה באוויר. "איך? איך המניאקים האלו עשו את זה???" לא הצליח להבין.
הפעם אנחנו לא במדינת מקדוניה אלא ביון בחבל הארץ שנקרא כך.
חבל מקדוניה (Macedonia)
הפרובינציה הצפונית, מהווה חלק מיוון רק מזה שני דורות, ועל כן זהו אזור העומד מעט בנפרד לשאר המדינה, והוא קרוב יותר למדינות הבלקניות באופיו, אקלימו והנוף שסובב אותו. במערב מקדוניה נמצאים אגמים רבים בעוד שבמזרח האזור מישורי ומלא בשפכי נחלים שמקורם בארצות הבלקן. זהו אזור בעל חשיבות היסטורית גדולה בזכות פיליפ מלך מקדוניה שכבש את יוון ואף יותר מכך, בזכות בנו, אלכסנדר הגדול שהוביל את יוון לניצחונה הגדול על פרס ועיצב מחדש את האימפריה היוונית. מערב מקדוניה מלא בכפרי איכרים הררים ונופים עוצרי נשימה.
מאחר ונרשם לנו איחור בלו"ז, תודות ליוונים, החלטנו לחלוף על פני העיר פלורינה (FLORINA יוונית: Φλώρινα, בולגרית: Лерин ) שממוקמת רק 13 ק"מ מהגבול המקדוני. היא גם
בירת מחוז פלורינה ודרכה זורם הנהר
סָאקוּלֶבַה ונודעת גם בשמה הסלאבי לֶרִין. זו היא עיירה חביבה, שהייתה ב-1949 היעד האחרון להתקפת צבא המחתרת הקומוניסטית במלחמת האזרחים. העיר העתיקה, הציורית, בנויה משני עברי הנהר: ערבוביה של בתים תורכיים ישנים ובתי מידות של יוונים אמידים. אבל "אין לנו זמן!!!"
חולפים על פני העיר וממשיכים אל מעבר ההרים פִּסודֶרי (PISODERI PASS). ענני הגשם השחורים מלווים אותנו מהצד המקדוני מבלי להמטיר עלינו.
מתחשק לשתות ולאכול משהו, אחרי הכל, אנו כבר כמה שעות בלי שום נשנוש. המקום היחיד בדרך שמצאנו שם בין ההרים הנישאים, הוא מסעדה של אתר סקי בשם ויגלה Vigle כ 15 ק"מ מהעיר פלורינה. נראה שהמסעדה פעילה הרבה יותר בחורף. אין נפש חיה במקום אבל הבעלים מתעקש לקחת מחיר מופקע של 3 יורו לכוס קפה (בכל מקום זה עולה רק 1 יורו). ואז נזכרנו שקראנו באתר כלשהו שהזהירו בדיוק מפניו וממחיריו, כל זה על פי כלב הסן ברנרד ששכב מעולף מחום ושעמום בכניסה למסעדה. לא יאמן איך הזיכרון הסלקטיבי שלנו עובד. מכל "ספר הטיול" שיש לנו, דווקא את זה זכרנו.. J ההחלטה כמובן הייתה מיידית "לא מפרנסים מפקיעי מחירים! ישראלים לא פראיירים"! רק צמאים ...
מעבר ההרים הזה מוביל אותנו בדרך מתפתלת ומרהיבה ביופיה ובעושר הצמחייה שבה, הרים סביב ועמקים מוריקים. באיזה שהוא שלב לאורך הדרך היער הפך לפחות צפוף והמראה המדהים של שני אגמי פרספה נפרס במלוא הדרו נגד עיננו.
איזה מזל שזוג יוונים עוצר בנקודת התצפית ומבקש שנצלם אותם. בתמורה צילמו גם אותנו, תמונה משותפת ראשונה בכל הטיול עד כה וגם בה יוסי מחליט להתחפש לחסידה.
אגמי פרספה Prespa
מצפון לקסטוריה צונחים ההרים בתלילות אל צמד אגמי פרספה (Prespa), שהוכרזו ב-1997 כשמורת טבע. זאת, בזכות עשרות מיני העופות המקננים בהם – שקנאים, עגורים, אנפות ועוד. אגמי פרספה, על שם פרספונה אשתו של האדס ומחריבת האור במתולוגיה היונית. הנוף בצפון מקדוניה פשוט מרהיב ביופיו. הרים גבוהים ובינהם עמקים מוריקים, האזור מיוער מאוד במגוון עשיר של עצים וצמחיה נמוכה.
במזח שבקצה רצועת היבשה הצרה, המפרידה בין שני האגמים, אפשר לשכור סירה להפלגה קצרה אל הכפרון איוס אכיליוס, הבנוי על אי באגם הקטן. הכביש מסתיים בפסראדס, כפר דייגים שהיה אחד הגדולים באזור לפני שנות מלחמת האזרחים. בכפר יש חדרים להשכרה וטברנות דגים נעימות וטעימות. בסיס מצוין לשיט באגם ולטיולים ברגל באזור הנידח, מול הריה הקודרים של אלבניה.
במיתולוגיה היוונית, פרספונה (ב
יוונית: Περσεφόνη - מחריבת האור) הייתה אשתו של האדס, אל השאול. היא בתה של דמטר אלת האדמה, התבואה והפריון. בקרב הרומאים היא נודעה כ"פרוסרפינה". פרספונה והאדס היו אחד מזוגות האלים הבודדים שלא הביאו ילדים לעולם.
בחרנו להמשיך הלאה עד שהכביש נגמר לנו בכפר הדייגים פָּסָארָאדֶס (PASARADER). בכל הכפר חיים כיום 65 אנשים! וכולו מכיל חדרים להשכרה וטברנות. למקום יש קסם כובש למרות שאין בו משהו.
סוף, סוף אוכל. האגם קורץ עם שלל דגיו, ולמרות שאיני אוכלת מוצרי חלב, חרגתי ממנהגי והזמנתי גם דג שמך וגם גבינת פֶטָה על גריל שהגיעה רותחת לשולחנו בתוך כלי חרס עם שמן זית ותבלינים. הטעם? טעם גן עדן. לחם טרי, פולי שעועית לבנה ענקיים אפויים ברוטב עגבניות ותבלינים. לקינוח מתוק קבלנו בצלוחיות קטנות דובדבנים אלוהיים בסירופ. תה, קפה ומה עוד צריך בערבו של יום קסום כזה רק לשבת על המרפסת הצופה לאגם, מולנו מתנשאים ההרים השחורים של אלבניה זרועי שלג בפסגות, להנות מהפריחה האביבית מסביב, מזמורות הגפנים המשתרגות על סורגי המרפסת, קרניים אחרונות של שמש ועשרות סיסים מתעופפים סביבנו מחפשים מקום להניח את הראש לישון. האביב כאן כל כך מענג את הנפש, הפרות רועות באחו ממול ומתחת לכרכובי המרפסות סיסים בונים את הקן לצאצאים שבדרך.
מי זה לקח חבל ארץ יפיפה כל כך וחילק אותו באופן שרירותי כזה בין כל כך הרבה מדינות? כשהוא צריך ויכול להיות שייך רק לעצמו.
8.5.13
אין לי מושג מדוע עבר לילה לא שקט על כוחותינו. לא ישנתי יותר מ- 4 שעות, שזה אפילו לא מנוחה מטכלי"ת מאושרת. שום דבר לא אמור היה להפריע לי, הכפר הקטנטן והקסום הזה שקט עד שעה מאוחרת. מתברר שגם יוסי לא ישן כל כך טוב. לאוויר היווני פתרונים.
המצב הכלכלי הקשה ביוון מדיר את רגליהם של האזרחים ממקומות כאלו ומונע מהם לצאת ולטייל, כך נפגעים פה כולם.
החלטנו שצריך לחלק את כספנו בין התושבים והלכנו לטברנה אחרת לאכול את ארוחת הבוקר. זו הממוקמת ממש בקצה הכפר. מתברר ששם גם מדברים אנגלית סבירה, ארוחת הבוקר הכפרית כללה סלט יווני כהלכה, ביצים, לחם תוצרת בית, חמאה ודבש שלא נמהל בשום סוכר תה וקפה כמובן.
בעלת המקום מבטיחה לנו שיש מי שייקח אותנו לשיט על האגם כי רק בדרך הזו ניתן לראות דברים שרשומים אצלנו, כמו כנסיה קטנטנה חצובה בתוך מערה מלפני מאות שנים.
אין תיירים בכל הכפר הבוקר למרות שזו חופשת חג הפסחא, המחיר לשייט לגולגולת עומד כרגע על 15יורו. לא שהגולגולת שלי לא שווה יותר.. אבל החלטנו לטייל קודם בסביבה בתקווה שעד שנשוב, יצליחו בכפר לצוד עוד כמה תיירים נוספים לשיט.
נסענו חזרה עד הכפר הקטנטן איוס אכילוס Agios Ahillios כפרון פיצפון השוכן על אי בין האגמים. מגיעים אליו ברגל דרך גשר צף ארוך מעל האגם. כתוב כי מגדלים שם שדות של שעועית מכל הסוגים וכאן זה הגידול העיקרי בכל אזור האגמים. החקלאים מתפרנסים מהשעועית הלבנה/חומה/מנוקדת/מנומרת אותן הם מגדלים בדרך מקורית ומיוחדת מאוד, השעועיות של האזור מפורסמות בכל יוון.
בכניסה לגשר המוביל לאי ישנם מספר דוכנים המוכרים מוצרים מקומיים כמו ריבות ודבש וכמובן הרבה פולי שעועית לבנה ענקית, שעועית אדומה/מנומרת ועוד, ועוד שעועיות מכל מין וסוג.
עלינו על הגשר הצף שאורכו כקילומטר על מנת לעלות לאי. מסביב צומחים קני סוף רבים ובתוכם מקננות ציפורים.
עשינו סיבוב "מקיף" באי החמוד הכולל לא יותר מ 4-5 בתים וכנסיה כמובן. על האי למעשה נמצאים השרידים המשמעותיים ביותר לציוויליזציה האנושית באזור, בצדו המזרחי של האי ישנה הבזיליקה איוס אכילוס Agios Achillios Basilica בזיליקה הרוסה ומרשימה מהתקופה הביזנטית מהמאה העשירית, בנוסף מספר כנסיות מתקופות שונות.
אמנם מומלץ להגיע בשעות אחה"צ, כי אז מספר הציפורים הנצפות גדול במיוחד, אבל גם כך מצאנו נציגים לא מעטים של בעלי כנף. גם כאן היינו האורחים היחידים על האי.
קנינו שעועית. המון שעועית! קילו מכל סוג. מעניין למה החשק לבשל מתעורר דווקא שם... וכמה כולם בבית הולכים לסבול מהשגעונות שלי J
בחשש מה אנחנו שבים לכפר, האם נולד כבר עבורנו הזוג שיצא איתנו לשיט? כמובן שלא הגיע אף אחד, שעת צהריים והכפר שומם ונטוש כמעט. אפשר לחוש את היאוש ולראותו על פני התושבים המשוועים לקצת פרנסה.
יצאנו לשיט למרות הכל ולמרות שהגשם עמד תלוי לנו על קצה האף.
השייט במפרצון כולל מבט בציורי קיר הממוקמים ממש מול העיירה ולא ניתן להגיע אליהם פרט לשיט בסירה.
מעבר לצוק רוטי נצפים שלושה אתרים שהיו בעבר אתרי פולחן ומקומות התבודדות לנזירים.
האתר הראשון - מטמורפוסי Metamorfosi הינו מן המאה ה 13 וכיום מה שנותר ממנו נצפה היטב.
האתר השני - מיקרי אנאליפסי Mikri Analipsi הוא מהמאה ה 14 או ה 15 וקשה לגישה.
האתר השלישי -הוא היפה והמעניין מכולם, פאנאגיה אלאוסה Panagaia Eleousa משכן נזירים מן המאה ה- 15 הכולל כנסיית אבן הממוקמת בראש מערה הצופה אל האגם. ניתן לעצור ולרדת מהסירה על המזח ולטפס אל תוך המערה בגרם מדרגות. המראות מתוך המערה על האגם ואלבניה מרהיבים במיוחד ובנוסף בסוף הטיפוס במעלה המדרגות ממתינה החוויה של ביקור בכנסייה הקטנה והמעניינת ששימשה לנזרים שחיו בה.
הכנסייה בנויה מאבני המקום ובתוכה לקט של ציורי קיר ייחודיים ויפים (פרסקאות) מהמאה ה- 15. מומלץ להביא פנס אחרת לא ניתן לראות כלום. הנוף הנשקף מתוך המערה מדהים ביופיו כמובן בתנאי שהצלחתם לטפס עד למעלה...
את הדרך חזרה עשינו כבר בגשם וקר מאד בסירה החשופה לגמרי. ריצה קלה מהמעגן לטברנה כוס תה/קפה להתחמם ושיחה נעימה עם איש מקסים שהיה לנו מורה הדרך והסביר כל דבר באנגלית כמובן. איש משכיל, מהנדס ערים שאינו עובד כבר 3!!! שנים. סיפור עצוב לאיש נחמד שמנסה לשרוד בימים הללו ביוון.
מחליפים ברכות, מחליפים כתובות והלאה לעיר קסטוריאה KASTORIA.
העיר Kastoria (עיר העורות)
יושבת על חצי אי מוקף אגם, המלא בעונת האביב בעופות מים (שקנאים, ברווזים, אווזים וברבורים).
קסטוריה ידועה בכל יוון כאחת העיירות היפות השוכנת לחופו של אגם, יש בה מספר רב של כנסיות מהתקופה הביזנטית ובתי אחוזה מרהיבים מן המאות 17-18 הנקראים ארכונטיקה היות ובהם התגוררו הארכונים, נכבדי העיירה, שעיקר פרנסתם הייתה ממסחר בעורות ופרוות, פרנסה המקובלת בה עד היום. לא מעט מהפרוונים היו גם יהודים. גם כיום זה העיסוק העיקרי של תושבי העיר בנוסף לתיירות אבל.. גם כאן המקום היה שומם כמעט ומעציב. לא שזה ענייני מה עשתה ממשלת יוון על מנת "לזכות" בכבוד המפוקפק של להיות אחראית למה שהולך כאן ובכל מקום. אבל לא קל לראות מדינה קורסת.
מבחינתי, מבט אחד הספיק לי להבין שאפשר להמשיך הלאה אבל יוסי כמו תמיד מתעקש לראות כל מה שכתוב אצלנו בספר הטיול. הולכים הרבה ברגל, רובע דוצאטו שבו אמורים להיות בתי האחוזות, לא שונה הרבה מכל מקום אחר.
אפשר להמשיך? אני שואלת. נראה לכם? אני עונה... J
יוסי מתעקש שאי שם למעלה בהר ישנה מערה בשם מערת הדרקון. Dragon’s Cave נכון יש שלט ביוונית תיקנית, שאיני דוברת, שמפנה ל"אי שם" הזה. איך בכל רחבי האינטרנט האינסופיים הוא מצא שורה אחת על המקום הזה? ואיפה הוא?
אני הריי איני עוכרת שמחה מטבעי, אז ננשוך שפתיים קצת ונעלה. המון המדרגות שעלינו בהן, מוליכות לשום מקום וצריך לרדת חזרה את הכל.
גברת צעירה מסבירה שישנה דרך נוספת ויוסי לא מתייאש. מצאנו גם אותה כשהשמיים הולכים ומתקדרים, אני מריחה את הגשם ויודעת שהפעם זה לא יהיה זרזיף. לא שזה משנה ליוסי בכלל, הוא בשלו! הוא כבר דוהר לפנטזיה על המערה. לא הצלחתי אפילו לשאול מה הוא חושב שימצא בה, כי הוא כבר דוהר הרחק לפניי במעלה ההר.
עליתי, עליתי ועליתי. הגשם מתחיל לרדת, איזה מזל שהקשבתי לחושים שלי. מעיל ומטרייה לקחתי איתי. כשמגיעים סוף, סוף למקום עם מדרגות (קודם סתם עולים בנתיב לא ברור), הן חלקלקות מהגשם, המעקה רטוב וקר ואין שום זכר או סימן ליוסי או למערה. בשלב מסוים כשהגעתי למעלה הרבה מעל האגם גיליתי (כמה לא צפוי...) שאין מערה באופק.
גם המדרגות הסתיימו ויש רק סלעים ואדמה רטובה אבל ההר לא נגמר. יוסי ממש באטרף למצוא את המערה ההיא שאין שום מידע עליה ואני מודיעה נחרצות שמבחינתי החיפושים הסתיימו. עוד במדרגות ביקשתי את המפתחות לרכב אבל הוא ברוב "אטרפו" סרב משום מה. חשב שאם יהיה לי מפתח אבחר בדרך הקלה ולא אעלה בהר אדוניי....
ירדתי אט, אט. הגשם ממשיך לרדת בקצב, הרגליים כואבות, הרבה מתח שלא לטעות בשבילים. כשאני כבר למטה, אין היכן לשבת להמתין בשולי הכביש ואין כמובן אפשרות להיכנס לרכב. הוא עוד המשיך והמשיך הלאה בהר, לא עונה לי אפילו לסלולרי, מספורטאית אחת שהייתה בדרכה מעלה, בקשתי שתחפש אם לא טרפה אותו איזו דובה מתעוררת משנת החורף. כמובן שהמערה לא נמצאה וכל מה שנותר למזכרת זו התמונה
שלא כמנהגי, רתחתי כהוגן. כל כך רתחתי שלא דיברתי אתו זמן ארוך. וההחלטה נפלה! מפתחות הרכב תמיד אצלי בכל מקרה שבו מחליטים על עליות בהרים.
העיר הזו למרות יופיה, לא נעמה לנו והחלטנו להתקדם הלאה. בתחנת הדלק צייד אותנו איש חביב, במידע על דרך כפרית העוברת בנופים הרריים קסומים, תמיד עדיף על הדרך המהירה אם לא ממהרים. מה שלא לקחנו בחשבון בכלל זה את הגשם (לא נורא כי אנחנו מוגנים ברכב) ואת העובדה שכבר שעת אחר הצהריים והאור אפרורי לגמרי.
הגשם מתגבר והולך, הערב יורד, אין מושג כמה זמן זה יקח, וכבר לא ניתן להנות מהמראות בגלל החושך והערפל. בכפר נסטוריאה NESTORIA הקטן, שדרכו עברנו, החלטנו שמספיק לנו ונשארים ללון. מלון ראשון, די גדול ומרשים לכפר קטנטן, הגברת הזקנה דורשת 40 יורו רק על לינה. חשדנית ולא נעימה בכלל. הישראלית הלא פראיירית מתעוררת בתוכי, "היא מנסה לנצל את העובדה שיורד גשם וחושך כבר מסביב?" הפסידה את הכל. מצאנו מלון אחר, יפה ונעים ועולה רק מעט פחות. אבל הבעלים הזקן חביב, ומציע לאורחים גם מים חמים וגם ארוחת בוקר.
כמו בכל המקומות הקודמים, אנו האורחים היחידים. בערב ביושבנו בחדר האוכל הענק שלו, הוא מכבד בתה, עוגיות ובוטנים מגינתו.
9.5.13
מים חמים הובטחו? הובטחו. אבל מי מחמם דוד ענק עבור זוג אורחים בודד? מקלחת קצרצרה, ארוחת בוקר קונטיננטלית (לא ישראלית בעליל) ואנחנו ממשיכים בדרכנו ללא הגשם של אתמול. נעים לגלות ששוב היינו חכמים בלילה... בכך שנשארנו ללון בדרך. הכביש מטפס מעלה, מעלה בהרי הפינדוס עד לתוך העננים. הראות כמעט 0 כלומר אפילו לא רואים מטר קדימה. רק המחשבה שהיינו אמורים לנסוע כך אתמול בחושך ובגשם מעבירה בי חלחלה. המתח אצלי גובר אבל אני לא מראה את זה. ערפל וענן כבד שוכב על ההר, יוסי מנווט בלי בעיות כאילו יש לו פנסי ערפל בעיניים. ככה עלינו וירדנו בערפל הכבד עד לעיירה קוניצה (Konitsa).
העיירה בנויה על צלע ההר וממנה נשקף נוף מקסים אל עבר עמק ווידומאטיס - אֶאאוּס עד להרי אלבניה. אנחנו חוצים את כולה מבלי להתעכב כי יעדנו הוא פתח קניון האאוס. יש מקום להחנות את הרכב ולהתחיל לצעוד.
בתחילת הקניון, כ- 2 ק"מ מדרום לעיירה, ממוקם גשר רומי עתיק. האזור כולו מתאפיין בגשרים הרומים שלו וזהו אחד היפים שבהם.
הפעם, לראשונה בטיול, אני מחליטה לקחת איתי מקלות הליכה. זו כנראה התוצאה של נסיעה בישיבה לא נוחה כבר 9 ימים. הברכיים שלי מאותתות לי שהגיעה שעת הנקמה על מה שעוללתי להן בעיקר בגלל העליה והירידה אתמול מההר מהחור....(סליחה) בקסטוריאה.
ההליכה מתחילה ברגליים קלות ושיר הלל ליופי הבריאה והמקום. אני כל כך נהנית מהדרך שלא מרגישה את הקושי. הנוף עוצר נשימה, המים בנחל שגועש לצידנו, שוצפים בצבע ירקרק טורקיז בהיר
צורות הנוף משתנות כל הזמן והעין לא שובעת מלראות. אני עם המקלות עולה ויורדת הרים וגיאיות נהנית מכל רגע. כמובן שיש תכלית להליכה של מעל 4 ק"מ בכל כיוון, אי שם למעלה בהרים המזדקרים משני עבריי הערוץ, רואים את המנזר אליו פנינו מועדות. מנזר מוני סטומיו Moni Stomiou. עצי הדולב הנטועים מסביב והסלעים הלבנים אפורים מוסיפים ליופי.
הדרך הופכת לקשה יותר, העליות פתאום תלולות בהרבה, האבנים מתחת לנעליים גורמות להחליק, איזה חכמה הייתי שלקחתי את המקלות. הברכיים לעומת זאת לא באמת שותפות להנאה שלי. יותר נכון הן עוכרות שמחה מעצבנות. יש להן רצונות משלהן והן גם מאד שטלתניות. כשלא מוצא חן בעיניהן ללכת עוד, הן פשוט מכאיבות עד שאבין... יוסי מנסה לעזור ככל יכולתו וגם שומר שלא אחליק ואפול.
מאחר והעליה הופכת פתאום לתלולה מאד (מאד מאד...) הוא יוצא חלוץ לפני המחנה. עם שיגעון הגדלות המסוים שלי, כמו אצל לואי ה 14, המחנה זו אני... J
אני משתרכת הרחק מאחור. כל מה שאני שומעת ממנו זה "כשנצא מהעצים נראה את המנזר" אבל ה"נצא" הזה אומר לטפס עד לפסגת ההר. הרגליים מחליטות לתפוס צד ונשמעות כבר רק לברכיים ולי אין שום השפעה על הבוגדות הללו. יום אחד עוד אפרע מהן.
מפל קטן שוצף בדרך, מסיח מעט את ההתמקדות בכאב ובקושי. איזה תרוץ נהדר זה "אני רוצה לצלם". ככה אני יכולה לעמוד עוד רגע. אבל מיד אחריו יש טיפוס עוד יותר קשה.
כמו בכל הטיולים הקודמים אני ממשיכה בכח האנרציה כי לא אפשרי עכשיו להפסיק או לחזור. ואני גם פוחדת מדובים ביערות כמו שמופיע בשילוט בכבישים ובאזהרות של המקומיים. יש לא מעט מהם בהרים והאביב עכשיו מזמין אותם לצאת מהמערות גם רעבים וגם עם גורים. מאחר ואני טעימה עד מאד... ויש אצלי גם הרבה מה לאכול.. עדיף שאשתדל "לצאת" מהעצים...
אם עד עכשיו הרגליים והברכיים חגגו להם את חגיגת השחרור ממני, גם הכתפיים החליטו להצטרף כאות מחאה על השימוש המסיבי במקלות. לשמחתי אחרי אלף שעות (רק הרגיש לי ככה) הגענו למנזר. השער פתוח, שקט דממה מסביב. המקום נראה נקי מאד, מטופח ו... נטוש. אין קצה, קצה של נזיר לרפואה.
אנחנו מצלמים בשקט בתוך הכנסייה הקטנטנה, יושבים בשקט ללגום מים. לא דיברנו בינינו. כנראה שהשקט או העייפות גוברים על המילים. אני יושבת שם בדממה כעשר דקות ולא רוצה לחשוב אפילו על הדרך חזרה. עוד 4 ק"מ הפעם הפוך, בירידות ועליות....
בירידה הרגליים שלי פחות מרגישות בטוחות. אני נועצת חזק את מקלות ההליכה באדמה על מנת למנוע החלקה אבל זה לא עוזר הרבה. מה גם שבירידה הברכיים כואבות יותר. אט, אט אני יורדת מההר. יוסי הולך לפניי ומשגיח. כל הזמן הוא חושש כי הדרך זרועה באבנים יותר מאשר באדמת הר.
ברגע אחד החלטתי שאני חייבת לסיים עם ההר הזה ודי. נמאס לי ממנו! נמאס לי ללכת ככה לאט! נכנסתי לאטרף! כל כולי ממוקדת בצעידה ובהנחת הרגליים במקום נכון ובטוח. העיניים כבר לא גומאות את הנוף והנחל השוצף. אני ננעלת על מטרה אחת. לסיים ולהגיע לסוף הטרק הקצר הזה כמה שיותר מהר. נושכת שפתיים כשכואב, משתדלת שלא לעשות הפסקות. גם כשיוסי אומר לי להאט מעט את הקצב, אני מסרבת. חייבת לגמור כבר עם הכאב הזה! אחרי שעתיים בדיוק אנחנו מגיעים לרכב. על פניו 4 ק"מ בשעתיים זה זמן טוב לצבים וחלזונות... אבל בתנאי הקרקע שהיינו בהם- זה בהחלט השג לא רע.
הגענו לרכב, שותים מים לצינון החום "עשיתי את זה" !!! עכשיו אפשר לחפש מלון בכפר שמעל לערוץ. כמובן שהבהרתי שאני מוכנה למלון רק במרכז הכפר כי ללכת עוד בעליות אין מצב. מצאנו מלון חמוד. סביר ולצידו טברנה. מה שאומר שנוכל לשבת לאכול בלי להתאמץ. כמו תמיד תכנונים לחוד ומציאות לחוד. הטברנה תיפתח אולי בעוד כשעתיים והבטן מקרקרת בקולי קולות. מזל שיש רכב. בדיוק 2 דקות נסיעה עד מרכז הכפר רק לא ללכת ברגל.
רק שם במסעדה קטנה גיליתי שסוּפלָקי = שיפוד בשר על האש ולא כמו שחשבתי ופינטזתי שזה משהו ממולא גבינה. אז היו גם סלט וציזיקי טעים (מלפפונים ביוגורט נהדר ולא של תנובה...). זה יספיק עד לארוחת הערב בטברנה.
בטברנה ישנו יאָניס. איש קטן ומוצק. מצחיק והיפר אקטיבי. כולו חיוכים ותזזית. לחיים אדומות משתיה והשמחה והצחוקים משפריצים ממנו. אוהב ישראלים ואדם ומתחבב על כולם בקלות עם ההומור והחיוך שלו. ידו בכל בטברנה אבל מה שהוא הכי מעדיף זה לצאת להרים לקטוף צמחים לארוחות ולהאכיל את הגדיים שלו.
אמנם אנחנו כבר לא כל כך רעבים אבל אי אפשר לסרב לפטריות בשום ושמנת או לחזיר בר מבושל ביין. חלקנו מנה אחת מכל דבר ובכל זאת התפוצצנו. התאהבתי גם במשקה שלהם שנקרא לימונינה שזו לימונדה מעט מוגזת ומתקתקה. או שההליכה הצמיאה אותי ולגמתי 3! בקבוקים או שהם היו קטנים... כמובן גם קצת בירה.
עד סיום הארוחה, כל משפחתו המורחבת (אחיות, גיסים וכו') של יאניס כבר מסיבה לשולחן הסמוך, הוא משתף אותנו בשיחה ולא מפסיק ללגום לצחוק ולדבר. קיבלנו על חשבון הבית מנת קינוח מדהימה. יוגורט סמיך תוצרת בית טובל בדובדבנים משומרים מעשה ידיו ולימונים כבושים בסוכר. אני, שלא נוגעת ביוגורט ולא אוכלת מתוק, התענגתי ללא קץ (בעצם עד שנגמר) מהשילוב הטעים הזה.
10.5.13
בוקר, הנוף שנשקף מחלון המלון עושה חשק לצאת כבר. יאניס מגלה אותנו ליד הרכב ומיד פוקד לשבת לקפה יווני ותה הרים עבורי. לזה הוא מוסיף גם עוגיות של חג הפסחא (עגולות גדולות ויבשות) מתרוצץ מסביבנו כמו שכל היפר אקטיבי מתרוצץ, דוחק לאכול, מחייך ומסרב לתשלום.
הכפרים של זגוריה
כפרי זגוריה שבצפון יוון, zagorochoria בפי היוונים, נמצאים בצפון מערב יוון. חבל ארץ זה הוא ללא ספק האיזור המקסים והדרמטי ביותר מבחינת נופים ביוון היבשתית, אולי ביחד עם מטאורה וקרפניסי.
חבל זגוריה נמצא בהרי הפינדוס שבצפון-מערב יוון, ליד הגבול עם אלבניה, משמעות השם "זגוריה" היא "מעבר להרים", וכמו שניתן להבין מהשם המסתורי הזה, מדובר באזור של טבע פראי, עם הרים גבוהים ומושלגים, יערות מחטניים ונחלים שוצפים שמעליהם גשרי אבן מקושתים. בדרכים מסתובבים עדרי כבשים ועזים.
יותר מכל, זגוריה מפורסמת ב-46 הכפרים המבודדים שבה. תחת השלטון העותומני נהנו כפרי זגוריה מזכויות יתר וצברו עושר, וזה הביא להתפתחות סגנון בנייה ייחודי לאזור. הבתים בנויים מאבנים לא מסותתות ולהם גגות עם רעפי צפחה. גם הסמטאות מרוצפות אבן והמראה הכללי הוא אפור וקודר אך יפהפה. האזור מיושב בדלילות והכפרים מרוחקים זה מזה ולכן ניתן לבקר רק במספר מצומצם של כפרים. כדאי במיוחד לבקר בכפרים מונודנדרי (Monodendri), ויקוס, מיקרו פאפינגו וקיפי, שנחשבים ליפים במיוחד.
פנינו לעיירה אריסטי aristi היא שוכנת באיזור מדהים לא רחוק מפתח קניון הויקוס וממוקמת בנקודה ממנה ניתן לצפות על רוב כפרי האזור. הנוף הנגלה לעיין הררי מאוד, מבותר על ידי עמקים צרים ויפים, כבישים מפותלים במיוחד שנצפים למרחק וביניהם כפרים קטנים עם גגות צפחה בצבע אפור ירקרק. נוף פסטורלי ומרהיב ביותר.
המטרה הבאה היא שני כפרים קטנים
מאגלו פאפיגו Maglo Papigo ומיקרו פפיגו Magro Papigo
אחד גדול ואחד קטן על פי השם. בפועל הם נראים אותו הדבר.
הדרך המפותלת כוללת לפחות 15 עיקולים חדים. בערך באמצע הנסיעה אנחנו רואים קבוצת צעירים במכנסיים קצרים ורטובים. תופעה מוזרה כזו תמיד מחייבת ברור מהיכן הם צצו ואיפה נרטבו. מהכביש לא רואים דבר פרט להרים וירוק. הם מצביעים לנו על כיוון מסוים, החננו את הרכב בשולי הכביש והתחלנו לצעוד.
דקות ספורות אחר כך נגלה לנו מחזה מרהיב. לא כתוב עליו בשום מקום וכמובן שלא יכולנו לנחש אפילו, כי כמעט ואין סימון גלוי לעין.
מפלונים, בריכות מים קטנות וקסומות ושקט מופלא פרט לרחשושי המים המפכים. זה מה שהתגלה לעיננו.
לא רוצים להפסיק ללכת לאורך הערוץ הצר. שכבות אבן הגיר עברו עיבוד של המים במשך דורות ויצרו צורות מופלאות. יוסי רוצה להמשיך עוד ועוד אבל אני עוצרת אותו. אין טעם להמשיך הלאה כשערוץ הנחל הולך וצר והצמחייה כבר מכסה. גם ככה נאלצים לא פעם לעבור מעל המים מצד לצד.
הכפר מיקרו פאפיגו מתגלה כפנינת חמד. כנסיה. בית קברות, סמטאות צרות וגגות צפחה אפורים.
שבנו משם ואני מלאת אושר שהיום אין באמת טרקים ואין הליכות רציניות. הברכיים מציקות עדיין מיום אתמול.
הכפר הבא בדרך הוא
ויקוס Vikos
כשמו של הערוץ היפיפה שנמצא בקרבתו.
הקניון זכה לכבוד עולמי – ב-1997 הוא הוכר על ידי ספר השיאים של גינס כקניון העמוק והצר ביותר בעולם (אמנם הגרנד קניון עמוק יותר אבל קניון ויקוס צר ממנו). לאורך כל השנה זורמים בקניון מים קרירים וצלולים, ולכן הטיול בו מומלץ בעיקר בקיץ. גם בחורף, כשהאזור כולו מכוסה בשמיכה של שלג, ובסתיו, כשיש במקום שלכת נהדרת שצובעת את האזור בגווני כתום, אדום, זהוב וחום, האזור מרהיב ביופיו. אורכו של המסלול כ-12 קילומטר ורק מטיילים מנוסים הולכים לכל אורכו. ניתן גם לצפות על הערוץ מכמה נקודות תצפית מהן נשקף נוף עוצר נשימה של הקניון, שתיים מוצלחות במיוחד נמצאות בכפרים מונודנדרי וויקוס.
יוסי מרגיע מיד שאמנם כאן מתחיל הטרק אבל אנחנו לא הולכים אותו. בכניסה כמובן שלט עם רשימה ארוכה של אתרים בדרך וכמה ק"מ לכל אחד מהם. לכנסיה זה הכי קצר "רק" 1/2 ק"מ כתוב שם. אני אמנם כואבת אבל זה נשמע כל כך קרוב והסקרנות הורגת תמיד את החתול....
את המקלות אני לוקחת "ליתר ביטחון"... "שיהיה לכל צרה" ועוד המון תרוצים כי לא נוח לי להרגיש כזו פדלאה.
תחילת הדרך בירידה תלולה וחלקלקה על עלים נרקבים, לא מבשרת טובות. הנוף מהמם ביופיו ואני יורדת בזהירות מרובה מפחד וכאבים. אשה נוספת לפנינו מדדה בין האבנים שעל ההר ולה אין אפילו בעיות ברכיים. משהו באבני ההר הזה מפחיד. קשה אפילו לתאר כמה זה קשה למצוא אבן שמתאימה למדרך הרגל מבלי להחליק מעליה. אדמת הר כמעט ואיננה. המקלות הן גם נחמתי וגם המשענת היחידה.
למטה עמוק בערוץ רואים מקווה מים בצבע טורקיז עז. האם לשם מועדות פנינו? ליד המים רואים בקתה קטנטנה. אני חשה שזו הכנסייה, אבל יוסי כמו תמיד מפנטז על איזו קתדרלה לפחות.
הדרך הולכת ונעשית קשה, פיתולים בהר על אבנים המשמשות כעין מדרגות אבל הן בעצם לא... ההר תלול בזוית חזקה ורחוק למטה אפשר לראות אנשים שמטפסים לאטם. חצי ק"מ עאלק... כל הדרך אני מקללת את ההונאה הזו. בקו אווירי זה כנראה נכון אבל לא בשום מדידה אחרת...
כשאנו כבר נפגשים עם האנשים המטפסים מעלה, יוסי מתעדכן אם זו בכלל הדרך הנכונה. הם מהנהנים בלאות (קשה לדבר כשלא נושמים.. J) אחר כך מסבירים איפה אולי ניתן למצוא את השלט הקטנטן המורה לכיוון הכנסייה.
עוד ועוד יורדים, אני עוצרת ומצלמת את הפרחים הרבים בתירוץ שהם לא מוכרים לי. האמת היא שזו הזדמנות לעמוד, לנוח ולאסוף אויר. החום מתחיל גם הוא להעיק מאד ואני מחליטה שלמטה יותר אני לא יורדת. יש גבול לטרוף שלי.
בעידודי יוסי ממשיך הלאה לחפש את הכנסייה. אני מנסה להצטייד כמו גמל במים בדבשת. לוגמת כמה שניתן ומשאירה אצלו את הבקבוק. הוא יזדקק לו יותר בהמשך.
ואז בעצם מתחיל באמת הסיוט. לעלות חזרה את כל הדרך שירדתי. מדרגת סלע ועוד מדרגה עם מקלות, עם ידיים. וזה לא נגמר. מה לכל השדים והרחות חשבתי לעצמי כשירדתי את זה??? אני מקללת בליבי את ה"אם אמא" של מכיני השלט בתצפית. חצי ק"מ אני ממלמלת שוב ושוב... השמש קופחת ואין פיסה אחת של צל כל הדרך.
ממעל נשמעים קולות רמים, חבורת שייטי קיאקים יורדת בהר עם הקיאקים הכבדים. חלקם סוחבים אותם על הכתפיים, חלקם סתם גוררים אותם על האבנים בקולי קולות של חבטה. אני בטוחה שעד שיגעו למטה הכל יהיה מחורר להפליא.. השיפוע כל כך תלול שאפילו השתעשעתי ברעיון להציע להם פשוט להשליך את הקיאקים למטה והם בטוח ינחתו במים הטורקיזיים.
חשבתי שאני בין המשוגעים היחידים שעולים ויורדים בהרים. מסתבר שחבורת השייטים הגרמנים מטורפת עוד יותר ממני. זו לא הפעם הראשונה שהם מגיעים לכאן. עושים את כל הדרך והמאמץ רק על מנת לשוט מרחק ממש לא גדול ולהעמיס מחדש את הקיאקים ולעלות חזרה מהצד השני של הקניון
בכל פעם אני צריכה להפסיק את הטיפוס ולעמוד ממש בצד ככל שניתן, על מנת לאפשר להם לעבור. עוד תרוץ מצוין לעצור ולנוח.
האמת? אין לי מושג איך הגעתי לבסוף למעלה. נדמה לי נצח נצחים. בדרך אני קוטפת, ממוללת, מריחה צמחים. מצאתי זעתר אמיתי עדין, מרווה ומנטה נהדרת. אני קוטפת מלוא החופן ומצטערת שאין לנו אפשרויות כאלו בארצנו הקטנטונת. מה הפלא שניתן למצוא את הזעתר העדין הזה על כמעט כל מאכל כאן. טעמו נעים יותר מזה שמוכר אצלנו.
ביתן קטנטן וברז מים משמשים לי מחסה בקצה ההר. במי ההרים הקרים קרים אני שוטפת פנים ולוגמת המון. ממתינה שעה ארוכה ליוסי שיחזור אדום, עייף וצמא לבסוף. התנחמתי בכך שגם לו זה היה קשה (היום גם עם איומי אקדח הוא לא יודה בזה J ). בסופו של דבר מתברר שהלכתי כ 3/4 מהדרך וטוב שהפסקתי. הבית הקטנטן שראיתי מלמעלה אכן היה הכנסייה שלא הוד בה ולא הדר לה. הדרך שיוסי המשיך בה הייתה אמנם קצרה יחסית אבל תלולה עוד יותר, ואם היה עלי לעלות אותה הייתי שובקת לגמרי. אוף! איזו פדלאה נהייתי?
מנוחה קצרה להתאוששות של האיש הבלתי נלאה ואנחנו שוב בדרכים. יוסי מתעקש על עוד איזה כפר עד שאני צועקת שדי לי עם כל הכפרים הללו. שאין בהם כלום יותר מכמה בתים וזהו.
בדרך אנו עוברים כמובן ליד כפר שהצליח להצחיק אותי בגלל שמו קיפי kipi. במקום למצוא פה את קיפי המפורסם שלנו עם נעלי הבית... אפשר רק לראות צבים שמנסים לחצות את הכביש מידי פעם. הכפר הזה נמצא ברשימת המומלצים של האיזור אבל פרט לשמו המעורר קונוטציות פרטיות, אין בו מאום.
יעדנו האחרון להיום הוא הכפר
מונודנדרי Monodendri
השמיים מתקדרים כמו בכל יום בשעות אחה"צ אבל הפעם ניתך לו גשם זלעפות כל הדרך. למעשה קניון ויקוס משתרע מהכפר ויקוס ועד לכפר הזה השוכן למעלה בהרים. מצאנו מלון משגע וקיבלנו סוויטה ענקית ומצועצעת אותה מנהלת גברת ילידת רומניה שמתחברת אלינו מיד. איזו תחושה נהדרת להיות ספונים שם ומוגנים.
כשהגשם מפסיק קצת אנחנו הולכים למסעדה מצוינת שהומלצה על ידי בעלת הבית. כמו תמיד מנסים לאכול מאכלים אותנטיים ולא מוכרים. מרק בשר עז מתגלה כמרק נפלא ביותר. מרק השעועית גם הוא מצוין למרות שמוכר. ויש גם הפתעה בצורת מוסקה ושישקבב, לא שיש לנו כח לאכול אותם. אני מסתכלת שוב היטב מסביב לבדוק היכן מתחבאים אי אלו מבני דודנו אבל אלו רק בדמיונות שלי. המקום הרי היה פעם מזמן תחת שלטון תורכי.
אז גם בכפר הזה יש מנזר (איך לא???) MONI AGIAS PARASK. רק אחרי שבעלת המסעדה נשבעה לי שזה ממש קרוב וההליכה לשם נוחה מאד להליכה, הסכמתי.
כמו תמיד ה"ממש קרוב" התגלה כ 1 ק"מ לכל כיוון. ה"נוחה מאד להליכה" זה בהלוך בירידה אבל בחזרה זה בעליה.... כל מה שמנחם אותי בשלב הזה היא המחשבה על הישבן החטוב שיהיה לי.
לילה רד על מונודנדרי במיטת מלכות נוחה, ואני שוב מנסה לפענח מה מזכיר לי השם של המקום הזה. מחלות? (מונו = קיצור של מונונוקלאוזיס = מחלת הנשיקה, דנדרי = דנדריטים הם
תאים השייכים ל
מערכת החיסון) אין מה לעשות, לא מצליחה להוציא את הרפואה מהסיסטם..
J מעניין מה פרוש השם האמיתי של המקום??? אז בדקתי ויש תשובה הרבה יותר הגיונית. מונו =1, דנדרי=עץ. למרות שיש שם המון! המון עצים!
11.5.13
ארוחת בוקר מעשה ידיה של בעלת הבית. טעם טוב ו "רומני" יש לה. אבל לבשל היא לא כל כך יודעת.... העיקר שהבטן לא מקרקרת לנו.
דבר ראשון יוצאים לראות את
יער האבן
בדרך אני מזכירה שצריך להנמיך ציפיות, כי זה בטוח לא קרוב או דומה ליער האבן שיש אצלנו בראש (אוי זה נשמע לא טוב... J ) נאמר שיש אצלנו בזיכרון מיער האבן בסין.
איזה כיף פולני זה להרגיש שצדקתי... יער האבן היווני בעל יופי אחר. קטן יותר מאחיו הסיני, ומזכיר אותו רק לבעלי דמיון מפותח. ובכל זאת, יש בו בהחלט יופי והוד משלו. אזור יער האבן ייחודי בנופיו הגיאומורפולוגים, האזור בנוי שכבות, שכבות של אבן צפחה המונחות בסדר מופתי אחת על גבי השנייה, כאילו סודרו כך בידי אחד הענקים. הצפחה משמשת לבניית הגגות והבתים של כל אזור זגוריה ועל כן מהווה מעין מחצבה טבעית לחומרי הגלם לבנייה באזור. בהחלט מקום יפה ומרשים.
בסופו של ה"יער" הזה נמצא תחילתו של טרק קניון ויקוס. למנזר בו היינו אתמול ניתן להגיע גם מפה. אנחנו כמובן (מובן רק לי) לא עושים את הטרק (כמובן שאני הפעם בכלל לא מסוגלת... עייפות החומר אמרתי? )
מאחר ויער האבן הוא סוף המסלול, יש לדאבוננו לחזור חזרה בנסיעה לא קצרה. הכפר קיפי KIPI)) שוב מעלה חיוך לא קטן כשעוברים בתוכו.
בין הכפרים קיפי וקוקולי המרוחקים זה מזה כ-5 ק"מ ישנו מסלול הגשרים הרומיים. מעל 12 גשרים יפיפים שחלקם ניתנים לגישה מהכביש וחלקם מצריכים הליכה בערוצי הנחל. לטענת רבים הגשרים הם עדות מתקופת הכיבוש הרומי על יון. אבל על אחד מהם כתוב שנבנה בתקופה העותומנית בכלל. ייתכן שהתכוונו רק לצורתם כשקראו להם רומאים, ולא באמת לתקופה. נקודה ראויה לבדיקה.
הגשרים יפים ומרשימים, אל כולם צריך לרדת וגם לעלות בסוף. הרגליים שלי עדיין עושות בעיות אבל היופי מחפה על הקושי.
ראינו בדרכנו 6 גשרים ולא יספנו. לא מצדיק לדעתי ללכת עוד 5 ק"מ לכל כיוון רק בשביל עוד 6..... איזה כיף לי שיוסי נשמע לקול ההיגיון (שלי) ולא מתעקש.
נסיעה קצרה של 40 דקות, מביאה אותנו לאחת האטרקציות הנופיות היפות ביותר של צפון יוון. מערת פארמה.
מערת פארמה Perama
כ- 4 ק"מ צפונית ליואנינה נמצאת אחת מהמדהימות שבמערות האופקיות של הבלקן. זו מערה מהגדולות ביוון, היא כוללת שלוש קומות של אולמות נטיפים ואורכה כ 1100מ'. הטיול בה מחייב הליכה מאורגנת בקבוצות והדרכה. גם כאן, שוב צריך להפגין יכולת טיפוס או ירידה. מדרגות גבוהות, רטובות מהמים הנוטפים במערה פעילה, קבוצות מטיילים וזמן קצוב לשהות בה. האכזבה הכי גדולה היא שאסור בשום פנים לצלם בה.
ראיתי כבר מערות ענק בסין, אבל זו גם מאד, מאד יפה ועתיקה. אהבתי שלא "ציעצעו" אותה באורות צבעוניים כמו שם בסין. שוב מטפסת, שוב יורדת, שוב הכאבים כמעט לא אנושיים, לא שברור לי למה. אבל צלחתי גם אותם ואותה. נראה לי שעם הזמן אני הופכת לא רק לטיילת מקצועית, אלא גם לקוטרית מהסוג המשובח ביותר....
יצאנו לאור העולם בקצה ההר. (הכניסה למערה והיציאה אינן מאותו המקום). אחרי הליכה של 1100 מ' (כך כתוב) במדרגות, גשם שוב החל לרדת ושוב קר.
היעד הבא הוא העיירה
מֶצובו Metsovo
שם גם תכננו ללון. כמו תמיד אנחנו מעדיפים לנוע בכבישים הישנים ולא באוטוסטרדות ככה ניתן להנות יותר מהנופים. אחרי כמה קילומטרים של נסיעה בגשם זלעפות, הכל נראה חשוך וקודר, נשברנו. אין טעם לנסוע בדרך הזו אם בכלל לא ניתן להנות מהנופים שבדרך. בעמל לא קטן מצאנו את נקודת ההתחברות לאוטוסטרדה והדרך למֶצובו התקצרה לה פלאים.
להפתעתנו, אחרי קריאת כל ההמלצות לביקור בה, מצאנו משהו קרוב לעיירת רפאים. בתי מלון, צימרים וחדרים להשכרה תחת כל עץ רענן. כולם שוממים וסגורים, אין תיירים וכמעט שאין גם מקומיים ועכשיו זה כבר אמצע מאי. המצב הכלכלי לא מאפשר ליוונים לצאת ולטייל גם אם זה סופ"ש.
מלון עם מעלית??? יש!!! חסל סדר מדרגות להיום.
הגשם סוחף ולא מפסיק לרדת. צריך להמתין להפוגה על מנת לצאת לחפש איפה אוכלים. מעט מסעדות פתוחות במרכז העיירה, וכ 3 חנויות מזכרות. על בטן מלאה אנחנו קונים לעצמנו, במכולת הפצפונת, בקבוק יין מתוצרת עצמית של אחד האיכרים, עוגיות טעימות ואנחנו מסודרים להעביר את הזמן הגשום.
אז יש גשם בחוץ, יש יין ועוגיות, יש אח מבוערת במלון, יש שקט ויש אינטרנט. מה עוד נבקש?
12.5.13
בוקר אפרורי, אני מנסה לפתות את יוסי להישאר במלון הנעים. אמרו ב BBC שכל היום יהיו גשמים כבדים באזור הבלקן ובעיקר ביוון. הבוקר אמנם אפור אבל גשם – אָין. הוחלט "פה אחד" (לא שלי) שממשיכים על פי התוכנית.
התוכנית היא
מנזרי מטאורה שריד לאדריכלות של שלהי התקופה הביזנטית.
רבות נכתב וצולם על המקום המדהים הזה, אבל לחוות אותו אישית זה כבר סיפור אחר. סלעים ומצוקים אדירים חשופים לגמרי מכל צמח, נטועים כמו ענקים שחורים בשטח. על ראשי חלק מהסלעים ממוקמים מנזרים עתיקים. המראה כל כך מרשים שאיני מצליחה להפסיק לצלם ולהתפעל (בעצם ההיפך).
כמובן שאנחנו לא כמו התיירים שמגיעים באוטובוסים בהמונים. יורדים (רק חלקם) לרגע, מצלמים כאחוזי תזזית ומפליגים ליעד הבא. כמובן שאצלנו צריך לראות אותם מקרוב, קרוב.... כלומר לטפס אל כל אחד מהם כמה מאות מדרגות ועליות תלולות.
הסקרנות גברת על הקושי והכאב. אני מפסיקה לקטר (כי זה לא ממש עוזר) ומשתדלת לא להאיט את הקצב. עד עכשיו, בניגוד לחזאי של ה- BBC, השמש קופחת בשמיים וחם. פתאום ללא כל הודעה מוקדמת של "אמרנו לך!" השמיים מתקדרים ומתחיל לרדת גשם. אנחנו כבר אחרי המנזר השלישי ואני מתחילה להאיץ ביוסי לנוע ליעד הבא שנמצא במרחק של 150 ק"מ מכאן.
את המנזר הרביעי אנחנו עושים כבר בריצה (אם אפשר לקרוא לזה כך, כי הכל במדרגות בלי סוף). הגשם מתגבר. למרות המטרייה ומעיל הגשם מבחינתי העיקר רק לסיים עם זה. מה יש לי עם השנאה הנוראית הזו למים משמים?
על המנזר החמישי החלטנו לוותר. המנזר נראה הכי נגיש והכי קרוב למפלס הכביש. היתכן שזה לא מספיק מאתגר את יוסי? משהו מוזר עובר על האיש שלי.
שוב נסיעה בדרכים צדדיות ולא בדרך המלך, השמש מרחמת עלינו כשאנו נוסעים בעמק ענק מוקף הרים. כמה יפה הנוף כשהשמים מאירים מבעד לעננים.
אני מבקשת מאלוהיי היוונים שיתאפקו עוד קצת עם הגשם ויתנו לנו להגיע למחוז חפצנו יבשים. כנראה שהם עוד זוכרים לי את חטא המכבים ואין לי דיבור עם זאוס או הטיטנים. אולי כשנגיע לאולימפוס אצליח לתפוס אתם דיבור יותר צפוף.
גשם חזק שוב מלווה אותנו לתוך העיירה אלסונה Elassona. לא ברור מה יש בה בעיירה הזו. היא מזכירה עיירות שנבנו בתקופת המשטר הקומוניסטי. אבל יוון מעולם לא נשלטה ע"י משטר כזה. מלון אחד בעיר וגם הוא נראה לא מסביר פנים. יש חדר. יש מים חמים. שקט כי אין תיירים. נראה שאוכל לא יחסר בטברנות. יש לנו יין, דובדבנים ובוטנים מלוחים. הכל טוב.
אז מה אם בטברנות היה רק משהו שהזכיר שווארמה בלאפה? למה להיות קטנוניים?
13.5.13
עוד בוקר אפור מאד מתחיל. מתאים עצמו לתפאורה של כל העיירה הזו. לילה לא שקט עבר עלינו למרות שאנו היחידים בכל המלון. כל החדרים פנויים אבל נתנו לנו את הקיצוני ביותר שפונה לכבישים. גם בחלק הזה של העולם, לפנות בוקר, הרכבים מתעוררים...
עוזבים את המלון מבלי להביט אחור, בית קפה קטן וקונדיטוריה לצידו מספקים לנו נחמת בוקר נעימה. הפרלמנטים של העיירה כבר יושבים על המדוכה. הכנסייה בכיכר העיר פתוחה והכומר כבר שותה את הקפה השני שלו. אני עם המוח הקרימינלי שלי וחוש הצדק תוהה האם הוא בכלל משלם עליו....
יצאנו לדרך. הדרך היא לחפש איזה גשר
Elassona , Bridge שנמצא על נהר האיוס
Axios River. היוונים גאים בו מאד כי שם ניצחו בקרב סרנטפורו Sarantaporo את התורכים העותומנים. למרות שלאחרונים היה מומחה צבאי גרמני (מגיע להם! ).
להבין איפה הגשר הזה ביוונית, כשיורד גשם... משהו באוזניים שלי מתפקשש. כמובן שלא מצאנו אותו J
ממשיכים אל
רכס הרי האולימפוס
האפור יושב לנו ממש מעל לאף הלא סולד שלנו. קשה לראות את ההרים הנישאים מבעד לדמעות השמיים.
אני כמעט מוכנה לאמץ את התאוריה של יוסי שמעדיף גשם בזמן הנהיגה על גשם באתרים. ועדיין הייתי שמחה לקצת הפוגה של המים משמיים.
אהבתי את מראה העננים ה"רוכבים" על הרכס.
נסיעה ארוכה וקצת מעייפת מביאה אותנו לשמורת הר האולימפוס האמיתי (לא הרכס). הנסיעה לוקחת אותי על כנפי הדמיון איך זאוס, הרה ואלים אחרים מתנהלים להם שם למעלה מעל לעננים. באמת שהנוף אלוהי. רק באפור.
הר האולימפוס (Olympus Mountain)
ההר הגבוה ביותר ביוון, הוא ממוקם במחוז תסליה ומתנשא מעל כל ההרים ביוון. גובהו של הר האולימפוס הוא 2,917 מטרים מעל פני הים והוא נחשב לאחד האתרים הטבעיים המרתקים והפופולאריים לטיול ולטרקים ביוון. שמורת הר האולימפוס נחשבת ליעד תיירותי מועדף בגלל השילוב המוצלח של נופים נפלאים ומגוונים, טרקים להרפתקניים של טיפוס על הר גבוה וכמובן מטען בלתי מבוטל של היסטוריה וסיפורי מיתולוגיה יוונית קסומים. חובבי הטרקים והטיולים המגיעים ליוון לרוב אינם מוותרים על טרק הטיפוס על האולימפוס שלרוב אורך כשבוע ואם מתכננים אותו בצורה נכונה ולקוחים לדרך גם כמה סיפורי מיתולוגיה ניתן להפוך אותו לחוויה מרגשת ומרתקת של סיפורים וטיולים, של מציאות ודמיון, של היסטוריה והווה ושל "אז" כמו גם "היום".
הר האולימפוס במיתולוגיה היוונית:
מקור שמו של הר האולימפוס הוא במילה היוונית "זורח". הכינוי אולימפוס ("הזורח") ניתן להר בשל ייחוסו כמקום מושבם של 11 האלים השמימיים של המיתולוגיה היוונית. האלים האולימפיים: זאוס, הרה, פוסידון, אתנה, אפרודיטה, ארס, דיוניסוס, אפולו, ארטמיס, הפייסטוס והרמס מתוארים באיליאדה של הומרוס כמי שחיים במרומי ההר שרגליו בקרקע וראשו מעל העננים שותים נקטר שהבטיח להם חיי נצח. כשנמצאים בפסגת ההר וצופים לנוף המרהיב של יערות אורנים, עמקים ירוקים וים, קל להבין מדוע נבחר ההר למקום משכנם של האלים. ההר ניצב במרכזו של פארק לאומי, עם צמחייה עשירה ומינים רבים של בעלי חיים. למרות מיקומו הגיאוגראפי בעולם הגשמי האולימפוס מתואר בסיפורי המיתולוגיה כמקום ניסתר מעינו של האדם ושאף אינו זוכה למיקום קבוע בעולם המציאות. כמובן שאין שום עדות היסטורית שהר האולימפוס היווני הוא אכן ההר עליו סופרו כל סיפורי המיתולוגיה, ובנוסף כמובן שלא נמצאו עליו שום שרידי אלים. יתר על כן ברחבי העולם פזורים לפחות 18 הרים נוספים המכונים בשם הר האולימפוס (ואפילו פסגת ההר הגבוה ביותר על המאדים אשר נחשבת לפסגה הגבוהה ביותר במערכת השמש מכונה בשם "הר האולימפוס"). לפיכך האולימפוס הפך במרוצת השנים לסמל להר גבוה, שתחילתו בקרקע וראשו אי שם מעבר לעננים.
הגענו עד לנקודה שנקראת פריאוניה PRIONIA. זוהי הנקודה ליציאה לטרקים שעל ההר. ו... כמו שיוסי ביקש, הגשם פסק. גם האלים היוונים אוהבים אותו שם.
מפלונים קטנים מפכים להם למרגלות ההר, מסעדה קטנה וצמחיה ירוקה מסביב.
לקחתי לי מקלות הליכה על מנת לעלות לפחות חלק מהדרך. עד הבסיס הראשון יש 1100 מטר. זה נראה לי לא ריאלי היום עם הגשם, הבוץ והעליה התלולה, או עם רגליים כמו במצבי, או בכלל.... אפילו אצלי יש גבול לשגעת.
בכל זאת רציתי לחוות קצת את התחושה של להיות על האולימפוס, אבל.... שאגת דב ממרחק די קרוב, "שכנעה" אותנו שעדיף להישאר בטוחים ולא לטפס מעלה. ותודה לאלוהי הדובים על העזרה בהחלטה... J (או אולי היה זה בכל זאת אחד האלים היוונים ששלח אותו).
ליד המפל אנו פוגשים זוג צעיר מגרמניה. מעילי גשם, תרמיל ומנשא לתינוקת בלונדינית בת 14 חודשים שיושבת לה בתוכו בשקט עטופה ומוגנת. אני מקנאה באורח החיים שהם מקנים לה. לעולם לא הייתי מעזה להוציא תינוק/ת למסע כזה בגשם ובקור.
יורדים מעט בפיתולי ההר ובדרך כמובן.... מנזר. חלקו חורבות, חלקו משוקם. יש גם איזו הפניה למערה אבל שומרת יערות נחמדה אמרה שאין שם שום דבר פרט למקום תפילה קטן ושההליכה תיקח לפחות חצי שעה. שמחתי לוותר עליה. קצת נמאס לי מכל ההצטלבויות הללו.
יוצאים מהשמורה ולפנינו מה??? כמובן. עוד מנזר וכנסיה גדולה. הבנתי כבר שלא אצליח לברוח מכל הדוסים גם כאן. מבנה מרשים. נזיר מדושן. העושר לא מובן לעומת מה שקורה לעם.
הפלגה נוספת בדרך לכיוון
העיירה דִיון DION
יש בה מוזיאון ארכאולוגי והתחשק לראות פסלים עתיקים עשויים באומנות.
הגענו עד שם בלי להתברבר בכלל, החנינו את הרכב, הגשם מתחזק ואנחנו בריצה לכניסה רואים איך שומר המוזיאון נועל את השער לפני האף. ביקשנו בנימוס, הסברנו שמגיעים מרחוק (כנראה לא מאוהדי ישראל), כלום לא עוזר. "תבואו מחר"....
המוזיאון פתוח רק בין 08:00-14:00 ושיתהפך העולם. המוזיאון לא של אבא שלו, הוא צריך את הסיאסטה שלו, משלמים לו פרוטות, ומחר אינשאללה יש עוד יום. לך תסביר לו שאנחנו בדרך, שאין מצב שנישאר פה עד מחר (גם אין איפה) רק בשביל כמה פסלים של יוונים חתיכיים חסרי ידיים עם אזור חלציים או טוגה.
אז בלי טובות. גם אצלנו בקיסריה אפשר כאלו לראות. הפסד שלו! בעצם של קופת המוזיאון והוא מהכ'פת לו?
נוסעים הלאה
לורגינה Vergina (
יוונית: Βεργίνα;
בולגרית: Кутлеш) ובעבר אגַאי (Αιγαί)
כמובן בדרכים צדדיות. הדרך מתמשכת לתחושתי יותר מה- 77 ק"מ שם היא אמורה להיות. מלון חדש, נקי ו... זול כי כרגיל היינו היחידים בכולו. טברנה קטנה, סוּפלָקי (שיפודים בעברית) וגם שווארמה מצוינת מבקר נמוך. אפשר לשלוח כמה מיילים, להציק לחברים בפייסבוק וללכת לישון.
14.5.13
הבוקר אני מלאת התרגשות. עוד קט נלך לראות את אחד האתרים הכי מדהימים בכל האזור. קברו של המלך פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר מוקדון שבעקבותיו אנחנו הולכים. הקברים הם תגלית שמשאירה גם את האדישים ביותר פעורי פה. 8 יורו לאדם (נחשב לאתר הכי יקר ביוון) אבל מי חושב על הכסף עכשיו?
מתחם הקברים המלכותיים של מלכי מוקדון מוכר כאתר מורשת עולמי Royal Tombs. האזור החשוב הוא תל הקבורה (תולוס) הכולל ארבעה קברים נפרדים, קברה של פרספונה ביתו של פיליפוס ונכדתו של אלכסנדר מוקדון. קברו של פיליפוס השני, קברו של אלכסנדר הרביעי גם הוא בנו של אלכסנדר מוקדון וקבר נוסף שנבזז ולא ידוע מי היה קבור בו. המתחם תת קרקעי וכולל גם חדר תצוגה מרשים עם אוצרות המלכים מחרס וזהב וכלי חרס שונים ויפים.
ידענו שהקברים הם גולת הכותרת היום ולכן החלטנו ללכת קודם לארמון של פיליפוס, שנמצא רק כמה דקות נסיעה מהמלון. שילוט מסודר עוזר להגיע בקלות ו... כמו ביוון... האתר סגור (כמובן)... על השער כתוב שנערכות שם חפירות ושחזור עד 31.8.2008!!! "ואתכם הסליחה" ב 2013.....
כיאה לישראלים (בעצם ליוסי, כי אני החנונית בחיים לא הייתי מעיזה), פתחנו את השער הנעול, טיפסנו במעלה הגבעה, כלבים אימתניים נובחים וחושפים שיניים לכל אורך הדרך, ולמזלנו קשורים בשרשרת, שומרים על הממצאים.
טיפסנו בשביל כמובן בצד של ה"אין שיניים ואין מספיק אורך לשרשרת" עד שפגשנו למעלה את אחד החוקרים החופרים באתר שהבהיר בנימוס שהמקום סגור (כאילו לא הבחנו..) ושיפתח רק ב 2014. ממש..... ממליצה לכל מי שחושב לבקר שם בשנים הבאות, לבדוק היטב אם אכן סיימו את העבודה כי כמו שהמקום נראה, אין מצב שזה יסתיים בעשור הקרוב. לפחות ככה החוקרים מבטיחים לעצמם משכורת לשנים הבאות במדינה מוכת הרעב הזו.
קבר פיליפוס השני
המוזיאון בנוי בעצם בתוך תל, שבו נמצאו קברות המלכים המקדוניים. רחוב: Vergina Royal Tombs. במקום, ניתן לראות את פתחי הקברים עצמם ואת מה שהיה קבור עם המלכים בקברים: תיבות קבורה מזהב, תכשיטים, כלים, עצמות, ציורי קיר ועוד. ממצאים מרהיבים.
המוזיאון שחור ואפל, רק המוצגים מוארים בזהירות. גם הצֶרבּרוּסים (שומרי השאול והמוזיאון...) לבושים שם בשחור ולא מרשים אפילו להרים את המצלמה, שלא לדבר על לצלם. אבל אנחנו הריי ישראלים לא?? שימנעו מאיתנו? יוסי מנסה לצלם אבל בכל פעם צץ מתוך החושך שומר קשוח וכועס יותר. בשלב די מוקדם (בכניסה) אני מחליטה לקבל את הדין ולא לצלם כאן. חנונית כבר אמרתי? יוסי נתפס שוב וגם אני כבר כועסת. כשלא הולך ולא מרשים, לפעמים צריך לדעת מתי להפסיק.
עושר הממצאים לא יתואר, זהב, כסף, נחושת, חרס ובכלל.
מהקבר של המקדונים נסענו
לעיר וָריה VERIA
אין לנו הרבה עניין בעיר הזו פרט לרובע היהודי העתיק שבה. קצת ברבורים ברחובות אבל האבדה נמצאה. יהודי וריה נזכרים כבר בברית החדשה. אחרי השואה נותר בעיר גרעין אפסי של משפחות.
כמעט בלתי אפשרי לנוע ברובע עם רכב, ולכן מחנים בשוליו. הרובע קטן, מוזנח מאד, חלק מהבתים הרוסים לחלוטין. עם זאת, ישנו גם שלט של אונסקו שמעיד שאולי ישפצו פה פעם כאתר מורשת. אני דיי סקפטית. אין לשכונה היהודית הזו מספיק רייטינג פה או ביוון.
בעודנו מחפשים את הרובע ומהלכים מסביבו, פגשנו זקן מקומט. הוא בטח יודע היכן הכניסה למקום. פונים אליו באנגלית והאיש עונה בגרמנית. אני מביטה בו בחשד ותמהה מהיכן יש לו גרמנית מושלמת כל כך. עולות מיד מחשבות על התקופה ההיא... וכמה צעיר הוא היה? והאם שיתף פעולה? ועוד מחשבות לא נעימות. האיש מוליך אותנו והוא בשלו. מתעקש לדבר איתנו רק בגרמנית ואני מסרבת להסגיר את יכולתי להבין את השפה. משהו בו לא נעים לי גם אם הוא טלית שכולה תכלת.
אם יש רובע – אולי יש עדיין בית כנסת. מרחוק ראינו קבוצה של 4 ישראלים, ברור שישראלי מריח ישראלי אחר, גם במרחק של 100 מטר. מיהרנו אחריהם לתוך הסמטאות וזינבנו בהם עם המדריך היווני שלהם שלא ידע מילה באנגלית אבל בהחלט ידע היכן נמצא כל מה שצריך לראות.
גם בית הכנסת נמצא. בדרך כלל סגור וצריך לתאם מראש עם העירייה יום ושעה על מנת שמישהו יבוא לפתוח. ההפתעה הייתה גדולה לגלות קבוצה של תיירים מלוכסני עיניים ואחרים שמצלמים מכל זווית שם.
לא הבנתי מה זה בכלל מעניין אותם כשיש כל כך הרבה אתרים מעניינים ביוון. אחד מהם עמד מול ארון הקודש וניסה כוחו בקריאת התנ"ך שמוצג שם (בעברית). עכשיו כבר הסקרנות הרגה אותי ושאלתי מהיכן הם ומה להם ולעברית. מתברר שהם יפנים נוצרים אוהבי ישראל (עדיי יהווה) שלומדים עברית על מנת להיות מסוגלים לקרוא את התנ"ך בשפת המקור.
לא יכולתי להתגבר על היצר המורתי שלי, והתחלתי להקריא להם בקול ובהטעמה. מבלי להרגיש כולם נאספו סביבי וגם צילמו בווידאו. כנראה שאני עכשיו כוכבת עולה ביפן אצל עדיי יהווה ואני לא יודעת על כך J.
הסברתי שהערב הוא חג מתן תורה (כך יצא), בו מתחילים לקרוא בתורה מבראשית (ותודה למוריי, שלימדו אותי יהדות, והביאוני עד הלום).
בית הכנסת, עם הציורים על הקירות, עם שמות הערים ירושלים, צפת, טבריה וחברון, המצויינים על ארבע הקירות, עם עשרת הדיברות וארון הקודש היפה הפתוח וריק, גרמו לי להתרגשות רבה והתחלתי לדמוע.
לראות את ההרס מסביב, לדמיין איך חיו כאן לפנים גבירים ושועים יהודים על נשותיהם היפות וילדיהם המחונכים, גם לעבור ליד בית אחד שעל הקיר החיצוני למעלה כתוב "אם אשכחך ירושלים.." הכל גרם להתרגשות גדולה עוד יותר עבורי. ואני עוד חשבתי שאני חסינת התרגשויות מהסוג הזה.
מה שנותר לנו לחפש בעיר הזו היה את הרובע העתיק האחר של העיר, הרובע המוסלמי (נו באמת, חייבים הריי לשמור על האיזון הקדוש J ). סבבנו בסמטאות הצרות בלי יכולת למצוא חניה. זוג צעיר הוליך אותנו למכוניתו דרך ארוכה וסוף סוף הצלחנו לחנות במקומם. הליכה של כמה דקות הבהירה שאין מה לחפש שם. בטח שלא מוצדק להתברבר שעה ארוכה בשביל חניה.
קָאטו וֶרמיו KATO VERMIO היא יעדנו הבא.
יש לנו רק מושג קלוש מה יש שם. בתכנית שיוסי הכין כתוב: "קניון יפה ומערה". התברברנו שעות בדרכים הרריות. 5 ק"מ מפרידים בין שתי נקודות בדרך לא סלולה, טיפוס בהרים נישאים, פיתולי כבישים ולא מצאנו אותה. כל שמצאנו היה רק את שתי העיירות בשני הקצוות, אבל את הפניה אליה – יוק! אין שום דבר מצידי הכביש. יוסי מנסה להתעקש כשהוא ראה עוד דרך כבושה עם מהמורות בה. הפעם אני העצבן שמודיעה "פוס! לא משחקת יותר!" השמיים שוב מתקדרים, רשומות אצלנו עוד שלוש! עיירות, בכולן רשומות מערות ואין שום מידע נוסף עליהן. כל זה הוצא כמובן מהאתר הרשמי היווני... אז מה נגיד?
הייתי צריכה להתעקש הרבה עד שיוסי הסכים להפסיק את האטרף מערות שתקף אותו. "אני חייב למצוא"! כאילו היינו גריזלים לפני החורף. מצידי הבהרתי שיש לנו מספיק מערות גם בלי זו.
את העיירה הבאה נָאוּסה (Naussa) מצאנו בקלות. בחור צעיר דובר אנגלית בסיסית, הבהיר שלא ידוע לו על דבר כזה והוא נולד במקום. יש כנסיה (איך לא? ) יש נחל (כמובן) וחוץ מכך אין כאן דבר.
נו טוב, שוב ניסע למנזר... השלטים שוב מוליכים לשום מקום כמובן... סוף, סוף גם יוסי נשבר. לעיירה הבאה כבר לא נוסעים בכלל. משרד התיירות היווני ממש לא שווה את השיטוט באתר שלו.
החלטנו להגיע ישר ליעד הסופי שלנו באותו היום,
לעיר אֶדֶסָה EDESSA
עוד קצת התברברויות כי השלטים ביוונית רשומים אחרת מהשמות הרשומים במפה שלנו (ביוונית ובאנגלית). למה? איך ייתכן? ליוונים פתרונים. לרוב אנחנו מצליחים לזהות את המקום למרות השוני שבאיות השמות.
אֶדֶסה מתגלית לנו ממש מעל מצוק ההר. כתוב שיש שם מפלים ורובע וָארוסי VAROSI העתיק. כל מה שמתחשק לי כרגע זה למצוא מקום לשים את הראש ולאכול או ההיפך. אדסה, האחרונה בשרשרת ערי המצוק, היא עיירה מקדונית-תורכית טיפוסית, עם רובע עתיק נחמד, בתים תורכיים עם מרפסות עץ בולטות, פלגי מים, דשאים וגנים. מפלי מים גועשים צונחים אל השדות והמטעים במישור שלמרגלות העיר.
מפלי המים המפורסמים בעיירה נמצאים בצידה המזרחי ויש לעבור את רובה, כולל מרכז העיירה על מנת להגיע אליהם, יש שילוט באנגלית המכוון למפלים. המפלים ממוקמים בלב פארק עצי דולב על המצוק ממש, וכוללים נקודות תצפית נחמדות ואפשרות הליכה בשביל המכניס אל מאחורי המפל הגדול שנקרא קטרקטס, הנוף הנשקף מהאזור אל העמק מקסים ביופיו. הגענו ובהתחלה זה נראה קטן ומלאכותי. סבבנו סביב מבלי להבין איך לא מאפשרים לראות את המפלים מלמטה. הצלחנו לראותם רק מהמסעדה.
עוד שיטוט מגלה לנו שקיימת ירידה. עוד קומה ועוד קומה והפתעה. אחרי כל מה שראינו עד כה, המפלים מרהיבים במיוחד, כל כך התלהבתי עד שהסכמתי לרדת (בזהירות) עד מתחת למפל. רק אז התגלו המפלים כולם במלוא הדרם.
כמובן שבהתחלה היינו היחידים שהעזו לרדת לשם, אחרינו הגיעה קבוצת צעירים אמריקנים שראתה אותנו והעיזה גם. היוונים מסתפקים בלהשקיף מלמעלה ומפסידים את כל היופי.
עלינו חזרה ו..... יש!!!!!! יש מערה!!!!! משלמים בהתרגשות ובשמחה, נכנסים ו..... מערה קטנטונת, מוארת, בקושי יש מקום להסתובב בה. אבל יפה. ומה שיותר חשוב זה שיוסי מאושר.
חזרה למסעדה- מוסקה, סופלקי, ציזיקי ועוד. טעים משביע ו... בכלל לא זול כי זה מקום תיירותי שם למעלה.
וויתרנו על הרובע העתיק, וויתרנו על עצי הערמונים בני המאה שנה. מי אני שאצליח לזהות בני כמה הם? היום עוד "צעיר" ויוסי מתעקש שנתקדם ליעד הבא למחר
העיר פֶלָה ועתיקותיה
נסיעה של 50 ק"מ עוברת הפעם מהר על הכביש ה"טוב" ולא הצידי (אין שם כביש מהיר). מסתבר שבעיירה אין מקומות לינה וחוזרים מעט אחור ל NEO PELLA = פלה החדשה. גם שם יש רק מלון אחד מסכן בכל האזור, גם בו, כרגיל, אנחנו היחידים המתארחים והכי מאושרת היא כלבת הזאב השדופה שמקווה למצוא קצת שלל אוכל בשבילה ולגוריה.
בפניה למלון, בקצה הכביש, עומד זקן חביב ומוכר דובדבנים אדומים. למענם אני מוכנה ללכת את כל הדרך מהמלון (כחצי ק"מ) ברגל. הזקן כל כך מתרגש מהמחווה, או שרואה את האור המנצנץ בעיניי, ומסרב לקחת תמורה עבורם, כמובן שהתעקשנו לשלם.
פינטזתי על ישיבה במרפסת החדר הצופה לשדות, על אינטרנט, כוס יין ודובדבנים. כמו תמיד.... הווי פיי עובד רק בלובי, יוסי עם כאב ראש מפוצץ (עכשיו אני מבינה למה פתאום וויתר כל כך בקלות על עוד מערות בדרך). הוא עם כדור ולמיטה, אני לוגמת לבד את היין. לילה טוב יוון.
15.5.13
היין עבד מצוין וככה גם הכדור. התעוררנו לקרני השמש הזוהרות ויוסי מרגיש שוב טוב. אפשר לאכול ארוחת בוקר קלה ולנוע שוב לפלה העתיקה.
האתר בפֶּלָה Pella גדול ומרשים. פלה הייתה עיר נמל מקדונית, ששכנה על חוף אגם גדול שהיה מחובר לים באמצעות נהר. עם השנים הנהר נסתם בסחף. בפלה נולד אלכסנדר הגדול, ובה חיו המחזאי אוריפידס והפילוסוף אריסטו.
אני הולכת בשבילים ומדמיינת לעצמי את אלכסנדר מוקדון דורך בדיוק באותו המקום, את הרוכלים בשוק, את בקבוקי הבשמים וכדי השמן בחנויות. את אוריפידס החכם, את העלמות הנחות בחדרים מרוצפי הפסיפס, את הרחצה הקבוצתית בבית המרחץ הציבורי והאספות באגורה. האגורה (מכאן גם השם העברי למטבע) הייתה מקום כינוס אספת העם של הפוליס ביוון העתיקה כמו גם כיכר השוק ומרכז החיים של העיר. היא הייתה לרוב חלל עירוני המוקף מבני ציבור, מקדשים, סטואה, או מבנים אחרים שאפיינו את התקופה. על האגורה פיקחו האגרונומים שהיו אחראים לסדר, למסחר ההוגן ולמיסי השוק. הם גם יכלו לקנוס את מפירי הסדר.
אמנם האתר אינו ענק אבל כל כך מרשים אותי שאיני שבעה ממנו. מפגש חביב עם הארכאולוגים היוונים שמייצרים העתקי פסלים עבור תיירים, מבהיר שוב כמה הם עובדים לאט על מנת שתהיה פרנסה חודשית.... רוב הזמן הם משתעשעים להם בשיחות חולין ואיתנו על מכבי ת"א בכדורסל, העיקר שהפנים מאירות להם כשאני מחמיאה לניצחונם על (כבר לא זוכרת J )
משם ממשיכים למוזיאון בעיירה שם שמורים מרבית הממצאים שניתן היה לשנע. אני מהלכת ביניהם שבויית קסם. הפסלונים, בעיקר של הנשים על הבעות פניהן, בגדים ותסרוקות. איזו גאונות הייתה להם לאומנים של אז, איזה ידע באנטומיה וטוב טעם ועדינות. ערש התרבות האירופאית.
נפעמת אני עוזבת את המקום בדרכנו לסלוניקי.
כביש נוח, נהג מצויין (יוסי), נווט מעולה (אני). 45 ק"מ בלבד ואנחנו מפלסים דרכנו בתוך
העיר סלוניקי (יוונית: Θεσσαλονίκη, טורקית: Selanik)
בירת חבל מקדוניה. העיר השנייה בגודלה ביוון, אחרי אתונה, ואחת מערי הנמל החשובות במדינה. לעיר יש היסטוריה עשירה - היא נוסדה ב-316 לפנה"ס על ידי המצביא המקדוני קסנדרוס, מלך
מוקדון, שקבע בה את בירת הממלכה. בתחום העיר החדשה סלוניקי נכללה העיר
תרמה שהוקמה בסוף ה
מאה ה-7 לפנה"ס. סלוניקי נקראה על שם תסלוניקה, אשתו של קסאנדרוס, אחותו של
אלכסנדר הגדול. תסלוניקה קיבלה את שמה מאביה,
פיליפוס השני, שחזר מניצחון על
תסליה, לכן קרא לה בשם המורכב מהמילה תסליה והמילה "ניקה" (ניצחון). במהרה הייתה סלוניקי לנמל החשוב ביותר במוקדון ומאז החליפה ידיים פעמים רבות, בין היתר של הרומאים ושל העות'מאנים.
היה לנו שם של מלון שאמור להיות ממוקם במרכז העיר. הוא פשוט צץ מולנו. לא הייתי ממליצה עליו כמלון נהדר גם בגלל היחס של חלק מאנשי הצוות שכנראה לא מאוהדי ישראל, אבל הוא נמצא במקום אסטרטגי וקל לתייר ממנו ואליו.
אנשי סלוניקי לא נעימים לי. לא כל כך מסבירי פנים. אולי כי הם יותר "שבעים" ממקומות אחרים ביוון. ואולי מסיבות אחרות כמו מצב כלכלי בכי רע או סתם חוסר אהדה לזרים.
מתחילים לסמן V על המקומות שבחרנו לנו לבקר. ממש ליד המלון קשת גלריוס Arch of Gallerius והרוטנדה ROTANDA. השער נבנה ע"י הקיסר הרומי בשנת 303 לספירה לזכר ניצחונו על הפרסים בשנת 297. השער בעל שלוש קשתות ומעוטר בתבליטים יפים המספרים את סיפור הקרב.
הרוטונדה, היא כנסיית
גאורגיוס הקדוש. נבנתה בשנת
306 בפקודתו של גלריוס ולפי השערה אחת נועדה להיות ה
מאוזוליאום שלו, אולם הוא נקבר
במקום אחר. לכן סבירה יותר ההשערה שהמבנה נועד להיות מקדש
פגני.
קונסטנטין הגדול הורה על הפיכת המבנה לכנסייה שהוקדשה ל
גאורגיוס הקדוש. הכנסייה הייתה מעוטרת בפסיפסים, מהם נשארו רק שרידים מעטים. ב-
1430, עם הכיבוש העות'מאני, המבנה פסק לשמש ככנסייה, בשנת
1590, הפכה הכנסייה ל
מסגד. עם כיבוש העיר על ידי היוונים ב-
1912 המסגד הפך שוב לכנסייה. הרוטונדה, שהיא הכנסייה הקדומה ביותר בסלוניקי נמצאת כמובן בשיפוצים. הספקנו לצלם מעט לפני שסולקנו (כמו תמיד....
J )
גם כנסיית איה סופיה סגורה בצהריים כמו בכל המקומות. אלוהים כבר לא צעיר ומתעייף מכל התפילות, הבקשות, ריח הקטורת והמריבות וחייב שלאפ שטונדה. תוך כדי הליכה מרימים את הראש ומגלים מנזר מרהיב ביופיו כמובן שחייבים להיכנס ולסקור גם אותו. מרוב כנסיות הלכתי לי לאיבוד.
משם פונים למדרחוב המשמים של העיר, לנמל ולטיילת שלאורך חוף הים. שעת צהריים, כל בתי הקפה הגדולים, הענקיים והקטנים מוצפים בבני אדם שיושבים ולוגמים משקאות קרים ומדברים בקולי קולות, מנסים להתגבר על רעש המוזיקה השונה הבוקע מכל אחד מהמקומות. פשוט מחריש אוזניים הרעש שם.
מרחוק נגלה אלינו המגדל הלבן. סמל העיר הוא מבצר מעוגל, 33.90 מ' גובהו, שנבנה על ידי העות'מאנים כחלק מחומת העיר, זמן קצר לאחר שכבשו אותה בשנת 1430. המבנה היא פרי תכנונו של הארכיטקט סינאן, שבנה מונומנטים רבים ברחבי האימפריה העות'מאנית. המגדל נועד להגן על החזית הימית, ושימש הן כמבצר והן כחדר משמר ובית כלא. בשנת 1826 טבח כאן הסולטאן בחייליו היניצ'רים שמרדו, והמבצר קיבל את הכינוי "מבצר הדמים".
בשנת 1866 נהרסה חומת העיר, אך המגדל נותר עומד על תלו והוא המבנה הבולט ביותר לאורך הטיילת הנושקת לים. שמו הנוכחי – המגדל הלבן, ניתן לו בשנת 1890, כשאסיר יהודי שכנע את רשויות הכלא לאפשר לו לצבוע את המגדל תמורת שחרורו מהכלא. בינתיים הצבע כבר אינו לבן, אבל השם נותר עדיין.
הטיילת הומה בני אדם. ישובים תחת כל עץ רענן ועל כל אבן או משטח מוגבה. רובם צעירים. 80,000 הסטודנטים הלומדים באוניברסיטה המקומית, משווים לעיר צביון מיוחד. המבנים הרבים שלה נמצאים ממש במרכז העיר, ובסביבתם בתי אוכל ובתי קפה לצעירים.
כששאלתי צעירה האם זה יום חג כלשהוא כי כולם מבלים בחוץ? היא ענתה ששום דבר מיוחד, רק שהשמש יצאה לה והקיץ כאן.
מתי הם עובדים/לומדים בכלל? הריי המדינה בקשיים, אבטלה נוראית וכאן הם מתנהגים כאילו אין מחר. אינם מודאגים כלל כמו אנשי ההרים. מזכירים לי את הסיפור על הצרצר והנמלה. עליזים ושמחים ללא דאגות. בתי הקפה עמוסים, הם בכלל אינם אוכלים רק שותים. ממש מוזר
עדיין צהריים רק קצת מאוחרים. על הטיילת אין מקום פנוי לאכול ורועש. העיקר שקרוב למלון יש שוורמה חבל"ז. הולכים קצת לנוח ושוב לטיילת בערב. אין הרבה מה לעשות בסלוניקי, אם לא אוהבים ברים. ארוחת שחיתות (במושגי יורו), נוף משגע של הים מולנו. קנקן יין, דגים ומה לא? חזרנו בהליכה לאורך הטיילת הארוכה להפיג מעט את היין. האינטרנט במלון בתשלום ורק עבור מכשיר אחד ל10 שעות. לא ניתן להחליף בין המכשירים. מקללת בשקט רק מנימוס. אסיים את עלילות היום ואלך לי לישון היין מכריע אותי.
16.5.13
הלכנו לישון אתמול אבל מי ישן? אולי רק יוסי כשלא הפרעתי לו. מיטה בהשראת האינקוויזיציה היוונית (חברת בת של הספרדית...) אין קפיץ במזרון שלא אמר לי שלום. התהפכתי כמו הנסיכה על העדשה, הכל כאב לי. באשמורת אחרונה קמתי לחפש בארון שמיכות שיבודדו ביני לבין הקפיצים הארורים. כולי רותחת על היווני האנטישמי שהיה בקבלה והקצה לנו את החדר הזה. ראיתי את הפרצוף שעשה כשראה את הדרכונים שלנו. החדר עולה המון, במקום מיטה זוגית שהזמנו, יש מיטת אינקוויזיציה צרה שצמודה בצד אחד לקיר. בשרותים שוברים את האצבעות אם רוצים שהמים באסלה ירדו. נראה שהחדר הזה לא מיועד בכלל לאורחים במלון, רק לנו.....
יוסי מתחלף איתי בצדדים והצלחתי, עם הריפוד, איכשהו להירדם לשעתיים. אלא שאין ברירה צריך להמשיך את היום. יוסי שמסוגל לישון שנת ישרים גם על אבנים, לא עושה מזה עניין ורק מציע שבלילה הבא אשן "בצד" שלו, אני לא הייתי מסוגלת לעבור בשתיקה על היחס. בקבלה ראו את זעמי, והפלא ופלא, פקיד אחר מוצא בתוך רגע חדר אחר וגם מריץ עובד נוסף שיעביר לנו את החפצים.
בלב קל יותר אבל עם אותה עייפות, יצאנו לחפש את בית הכנסת "יד לזיכרון" ואת ארגון יהודי קהילת סלוניקי. מצאנו בקלות בעזרת הנווט המהולל, אבל בחו"ל שוכחים קצת שזה חג שני של גלויות או אצלנו "איסרו חג" והכל סגור. המקום מוגן ושמור ע"י שוטרי המשטרה היוונית שהסבירו שבית הכנסת ייפתח בערב שוב לתפילה.
ממשיכים בהתאם לתכנון אבל העליה אל החומות, המבצר והעיר העליונה מאד ארוכה. החלטתי שחייבים למצוא תחבורה לשם. ומצאנו קו אוטובוס מס' 23 מהנמל עד למעלה. תחנה בתוך החומות, המבצר ממש קרוב. הנוף שנשקף ממנו מגלה את כל העיר כולל הים האדריאתי. במבצר אין דבר פרט לנוף. ממנו גם ניתן לראות שיש המשך של החומות. הליכה של רבע שעה במעלה הגבעה, מביאה אותנו ביום חם לחומה עצמה אבל לא מוצאים כל דרך לעלות אליה. אחרי חיפושים ארוכים פגשנו בחור חמד שמדריך במקום וקבלנו הסבר שהאתר...... סגור J כרגיל.....
החלטנו לרדת מההר ברגל על מנת להצליח לראות את האתרים שבדרך ולספוג קצת את ההווי היווני של סלוניקי. אנחנו הולכים לאורך החומות, כי כמו תמיד רשום שיש איזה מנזר או כנסיה, ומגלים כי הן בנויות נדבכים, נדבכים של אבנים שונות וביניהן לא מעט חלקי פסלים משיש, כותרות עמודים הלניסטים או אבנים עם כיתובים בערבית.
מתחילים לרדת כשאנו מסמנים לעצמנו את האתרים שראינו. אנו נמצאים ביוון בתקופת חג הפסחא ומכל עבר ניתן לראות בתים מקושטים ברוח החג. סמטאות חלומיות מדורגות בעשרות מדרגות מוליכות אותנו אט, אט למטה.
הסבר קצר מגברת נחמדה הביא אותנו לכנסיית OSSIOS DAVID הקטנטנה. הגענו כ- 20 דקות אחרי הסגירה. אשה קשישה, השומרת על המקום, גרה שם. היא פותחת לנו במיוחד לאחר ששמעה שהגענו מירושלים. מקום קסום וקטנטן, שהתורכים דאגו "לחרב" ככה סתם.
היה שם פסיפס מדהים ביופיו שמתאר את ישו, השליחים ועוד. גם פה היא לא מרשה לצלם אז... זה מה שיש.
עוד גולשים במורד ההר ועוד כנסיית ענק. איוס דימיטריוס AGIOS DIMITRIOS. מוארת, מחודשת, מדהימה בגודלה ובעושרה ושוב נחמץ הלב לראות את מקבצי הנדבות עם התינוקות בידיהם, עומדים בפתחה.
עוד רחוב, עוד פנייה ומנסים למצוא את המוזיאון על שם אתא טורק. מפתיע במיוחד לגלות שהמנהיג התורכי נולד כיווני בסלוניקי ורק בגיל צעיר עבר למקדוניה ומשם לחיות ולהנהיג את תורכיה ולהיות אבי האומה התורכית. עכשיו עוד פחות ברורה לי האיבה בין העמים.
בבית אתא טורק שוכנת הקונסוליה התורכית. הבניין לטענתם, (איך לא?) בשיפוצים... J מרשים לנו להיכנס, אחרי בידוק בטחוני קפדני, לגן זעיר שיש בו באמת שום כלום, לפחות יוסי נרגע שוב כשהוא מוצא את התורכי J.
הלאה מטה לכיוון החמאם התורכי, כמובן שמרוב כנסיות לא רואים משהו מוסלמי. כולן כאן כל כך דומות. גם החמאם מתגלה ככנסיית AHIROPHTOS שכמובן.... סגורה בגלל שעת הסיאסטה. אני לא מעירה מילה. ושוב בדרך ושם קרוב למלון מתגלה החמאם. והחמאם??? מזמן לא מתפקד ככזה אלא הפך לבית קפה קטנטן שמשמר בתוכו את המקום בו הזינו בעצים את התנור שחימם את המים. אפשרו לנו לעלות לקומה השנייה ומשם צפינו על הגגות המיוחדים של החמאם.
זהו! אפשר לעצור לנוח. באחת הסמטאות בחרנו באחת מהטברנות הרבות הפזורות בה, סרדינים על גריל, קציצות בשר ברוטב יוגורט נהדר, סלט קטן של כרוב וגזר והשקט שב לבטן. בזמן שאנו מנסים לאכול בנחת, אותות המשבר הכלכלי ניכרים בסמטת הטברנות. מהגרים, ילדים קטנים, נשים מבוגרות, כולם מנסים למכור לנו משהו תמורת נדבות. את הרוכלים כהיי העור (מהגרים מאפריקה), בעל המסעדה מנסה לגרש כי זו כבר משימה להכניס משהו לפה בלי הצקה לקנות מיניי סידקית. הכי כואב זה לראות את הילדים הקטנים שנשלחו ע"י ההורים ומתביישים בעיסוקם. להם אנחנו נותנים מעות מבלי לרכוש דבר.
ולעומתם עוברים בסמטה כמרים שבעים חסרי בושה.
הכל כל כך קרוב למלון והמטרה לחזור לנוח בחדר נורמלי אחרי ליל שימורים. אבל......
מול המלון התקהלות גדולה של צעירים עם דגלים אדומים של המפלגה הקומוניסטית היוונית. ההפגנה מתחילה, אנחנו שועטים למטה מנסים לברר מי נגד מי או מה. אין לנו מושג. מפה לשם הגענו לכנסיה איה סופיה (כן זו שהייתה בסיאסטה אתמול). שוב עושר שלא יתואר בפנים, שוב עגמומיות ומחסור בחוץ.
אנחנו מעדיפים להגיע לבית הכנסת. על פי השעה הוא אמור להיות פתוח לתפילה. מסתבר שהמתפללים לא הגיעו ויוסי לא ממש בקטע להמתין להם. צילומים בשקט (עדיין חג היום) וצריך עוד למצוא את המוזיאון של יהודי סלוניקי. מצאנו אותו סגור ונשוב מחר להשלים את חובתנו (בעיניי)
בדרך חזרה למלון עוד הפגנה יוצאת לדרך. המפלגה הקומוניסטית הכינה עצרת רבת משתתפים. ועוד הפגנה של מורי בתי הספר, מהם הממשלה עומדת לפטר כ 40,000 איש. לא נתפסת הכמות. ואצלנו אם מפטרים מאתיים יש צעקות.
את היום סגרנו על מרפסת החדר. יין, בוטנים, דובדבנים (לא שבעה מהם) ולא צריך יותר.
17.5.13
יש! סוף, סוף שינה נורמלית אבל... דווקא היום צריך למהר ולהספיק.
היום הוא היום היהודי של הטיול פה. היהודים הראשונים הגיעו למקום מארץ ישראל כבר בתקופה ההלניסטית, בסביבות שנת 140 לפסה"נ, לפני חורבן בית שני והגלות. בהמשך, החל מגירוש ספרד, הגיעו לכאן יהודים ממגורשי ספרד ויהודים מאסיה הקטנה, שבאו בעידוד הסולטאנים העות'מאנים. אל הקהילה "הספרדית" הצטרפו יהודים מארצות אשכנז, ולפני מלחמת העולם השנייה חיו בעיר סלוניקי 60,000 יהודים, שהיוו מעל למחצית מתושבי העיר. נוכחותם הייתה כה משמעותית בחיי העיר, עד שרוב העסקים בה, כולל הפעילות בנמל, שבתו בשבתות ובחגי ישראל.
הגרמנים כבשו את העיר ב-9 באפריל 1941, אך רק בינואר 1943 החל תהליך השמדת היהודים. אל תחנת הרכבת שליד הנמל נאספו יהודי העיר ושולחו להשמדה. על שלט זיכרון הקבוע בתחנת הרכבת הישנה כתוב: "מוקדש כזיכרון קדוש ל-50,000 יהודי סלוניקי, שממרס עד אוגוסט 1943 הועמסו בידי הנאצים על קרונות בקר ונשלחו לאושוויץ, שם מתו מות קדושים".
לאחר השואה נותרו בחיים רק 2,000 מיהודי העיר. רוב הניצולים עלו לארץ, והיום יש בעיר קהילה יהודית קטנה של כ-1,000 איש
"ארגון יהודי סלוניקי" או כמו שהם כותבים "תשלוניקי", מקום מבוצר כמו פורט נוקס. שמירה הדוקה, לא נכנסים מבלי להפקיד דרכונים וחיטוט בחפצים. אנחנו פה על מנת לנסות לשפוך אור על משפחתו של יוסי שחיה כאן ובעיירות וכפרים בסביבה. אין מסמכים בארגון אבל הבחורה מציידת אותנו בכתובות וטלפונים של ארגון הגג של יהודי יוון. אולי שם?
הגענו למוזיאון היהודי,לא גדול אבל עם מידע מרשים על תולדות היהודים פה. אנחנו עוברים בשקט בין החפצים והתמונות. על פי הרישומים פה, היו בעיר 57,000 יהודים ומהם חזרו רק 1700 לספר את הזוועות.
מה שנותר לנו בפרק הזה, הוא למצוא את בית הכנסת הגדול של העיר. הליכה לא מעטה ואצלי הדמיון עובד שעות נוספות. "בית הכנסת הגדול" כמובן נמצא אבל הוא סגור ומסוגר עם שמירה צמודה. השומר טען שלמעשה הוא אינו פתוח אף פעם. עוד עצב מתגנב ללב.
הסתיים לו הפרק היווני בארצו של אלכסנדר ואני יותר משמחה לחזור למקדוניה. משהו כאן בסלוניקי לא היה נעים לי.
נסיעה קצרה של 57 ק"מ מביאה אותנו למעבר הגבול. פקידים יעילים משני הצדדים, הכל מתוקתק ואנחנו בדרכנו להמשך הטיול בעקבות אלכסנדר מוקדון במזרח מקדוניה.
כתבה וערכה
בתיה גוטליב